| 11/2002
גרביל חוזר הבייתה
איי שם בתחילת חודש יולי, חזר גרביל אחרי טיול של הרבה חודשים בדרום אמריקה. הנה תקציר של השתלשלות העניינים.
אחרי שגרביל התחיל להתנהג מאוד מוזר, היחסים ביננו היו על אש קטנה. טלפון פעם בשבוע, לפעמים שבועיים. המילים הרבות שהיו לנו לפני שהוא נסע, נעלמו.
ניסיתי להושיט לו יד, לעזור לו להתאקלם, ללמד אותו לנשום את השגרה מחדש. אבל הוא היה בשלו, מסרב לחזור למציאות (שלא הייתה קלה). הבנתי שאני זה לא מה שהוא צריך כרגע, שהוא צריך קצת לבד, לפרוק את העול ואת ההלם. ואני רק צריכה להשאיר את הטלפון פתוח, לרגע שהוא ינחת, ולוודא שהנחיתה לא תהיה כל כך קשה למרות המציאות.
הפסקה מתודית: לא נטשתי חבר בצרה, הייתי ברקע כל הזמן לרגע שהוא יצטרך אותי.
ואתמול הוא חזר, גרביל שלי, כמו שזכרתי ואהבתי שב הבייתה.
דיברנו בצהריים, קבענו להפגש בערב, אצלי בדירה, שנינו הפכנו לתפרנים ולמה להרוס את הגב בכסאות לא נוחים של בתי קפה, אם אפשר לשבת על הספות הנוחות אצלי בסלון ולשתות יין ברבע מחיר?
הוא נכנס, נתן לי חיבוק חם, הוריד את התיק ופרס את המטר תשעים שלו על הספה בסלון, הדליק סיגריה וזרק:"את נראית כוסית, במובן החיובי של המילה, מתאים לך". צחקתי.
"את לא שמה לב לשינוי" הוא שאל. הסתכלתי ולא קלטתי על מה הוא מדבר, הוא נראה כמו שזכרתי, עם החיוך הגרבילי שלו מאוזן לאוזן. עשיתי פרצוף של לא יודעת על מה אתה מדבר. "הסתפרת" הוא אמר.
פתאום קלטתי. כשהוא היה בדרום אמריקה הוא גידל שיער, וחזר לארץ עם רעמה של תלתלים שטנים שקופצים לכל עבר, ועכשיו הוא חזר לשיער הקצוץ קצוץ שלו. ולי, זה היה נראה לי כל כך טבעי, הוא נראה בדיוק כמו שזכרתי אותו לפני שהוא נסע. "הוא חזר הבייתה" לחשתי לעצמי בלב.
פתחנו יין, התקשקשנו, סיפרנו בדיחות, דיברנו על הטוב, ועל הרע, על הכואב ועל הנעים. בדיוק כמו השיחות הארוכות שהיו לנו לפני שהוא נסע.
לקראת אחת, היינו עייפים, גרביל הרים את המטר תשעים שלו, נעמד, שם את התיק על הגב, לקח את המפתחות, והודיע שהערב הסתיים כי אם לא הוא יצטרך לישון על הספה בסלון שלי.
ליוויתי אותו לדלת, הוא נתן לי חיבוק חזק חזק חזק, לחשתי לו באוזן "התגעגעתי אליך, טוב שחזרת, חיכיתי לזה כבר המון זמן". הרגשתי את החיוך שלו נמרח לי על הכתף, הוא הישיר אלי מבט ואמר:"גם אני התגעגעתי לעצמי, ידעתי שאת תהיי פה שאני אחזור".
אחרי 20 דקות הוא התקשר אלי, התנצל על הריחוק של החודשים האחרונים, אמר שהוא לא ידע מה עבר עליו ומה הסתובב לו בראש.
אני פטרתי אותו ואמרתי:"לא צריך להתנצל, אני רק שמחה שחזרת, כבר התחלתי לדאוג. חברים כמו תמיד, מוחלים וסולחים על הכל, ולא מחשבים את התקופות הרעות".
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
