| 11/2002
האהבה תתגבר על הכל?
אחרי התפילה נסעתי להורים לארוחת צהרים כמו בכל שבת.
בבטן הייתה לי ההתרגשות מהלילה, הריח של בניש עדין אפף אותי, עדיין יכולתי להרגיש אותו מחבק אותי מתוך שינה במין רכות גברית.
אבל היו לי גם פרפרים, כאלה בגודל של דינאוזרים שמתרוצצים, וגורמים לך להרגיש שנגמר האויר. אולי אני לא יכולה להחליט החלטה כזו משמעותית על דרך החיים שלי, בטח לא מתוך התרגשות של רגע מגבר שאני כל כך מאוהבת בו.
גם אני וגם בניש יודעים שאם אנחנו הולכים להסחף במערבולת הרגשות הזו, אנחנו נצטרך לעשות הרבה ויתורים, יותר ממה שנדרש במערכת זוגיות פשוטה, שלא מעורבים בה שני דרכי חיים כל כך שונות.
הרמתי טלפון לפולניה, אמרתי לה שאני בדרך. היא שאלה אותי למה אני נשמעת מוזר. רציתי לפרוץ בדמעות של אושר ועצב וחוסר אונים כשאני נוהגת על 100 קמ"ש באמצע איילון. בלעתי את הדמעות ואמרתי לה שבניש ישן אצלי. "תבואי נדבר, לא לטלפון" היא אמרה.
רציתי להרים אליו טלפון לצעוק לו לשפורפרת שאני אוהבת אותו, אבל אני לא ידועת איך זה יכול להסתדר ביחד. שאני מתה מפחד. אבל אני לא יכולה להתקשר בשבת, הוא לא יענה לטלפון.
נכנסתי אליהם, מבולבלת לגמרי, לא ידעתי אם לצחוק מאושר או לבכות. הרגשתי שהמעיים שלי עושים לי תרגילי אקרובטיקה בתוך הבטן. רציתי שהפולניה תחבק אותי, ותגיד לי שהכל יהיה בסדר והזמן יעשה את שלו, כמו שהיא הייתה עושה כשהייתי ילדה. אבל היא לא עשתה את זה, היא ידעה שזה לא יפתור דבר. ואני כבר לא ילדה בת שש.
סיפרת לה, הכל, כל פרט שאני יודעת עליו, על מה שהוא עושה ולא עושה, על מה שדיברנו, על זה שהיה לי כל כך טוב לישון איתו מחובקת בלילה. היא הסתכלה ושתקה. היא שאלה אם אני מוכנה לעשות את כל הויתורים, להתפשר,ואמרתי לה שאני לא יודעת.
ישבנו לאכול, אני והפולניה ואבא וג'י. היא הייתה חייבת לזרוק לאבא שלי משהו. אני שתקתי, הסתכלתי עליו במבט של ילדה מפוחדת שעשתה משהו שאסור.
אבא שלי מכיר אותי הכי טוב בעולם. אבל אנחנו שונים בקטע של הדת. עד היום קשה לו לקבל את זה שאני דתיה, רפורמית, אבל דתיה. הוא עד היום לא הבין עד כמה אני דתיה, ועד כמה האמונה שלי חזקה. אני עדיין זוכרת את האכזבה בעיינים שלו, שאמרתי לו שאני מתחילה ללכת לבית כנסת. כאילו בגדתי בו, בערכים האתאיסטים שהוא הנחיל לנו כל השנים.
וישבתי ליד השולחן, והוא הסתכל עלי, קצת המום. "אל תכנסי את עצמך לדרך שאת לא יודעת איפה היא נגמרת" הוא אמר. והפרפרים התחילו להתרוצץ בבטן בקצב כפול."זוגיות כזו דורשת התפשרות, ואת לא אדם פשרן". רציתי להגיד לו שזה לא נכון, שיש דברים שאני מוכנה להתפשר עליהם ויש דברים שלא.
"הוא אף פעם לא יוכל לאכול איתנו ליד השולחן", כבר הרגשתי את הדמעות בקצה של העין, אבל נשמתי עמוק ועצרתי אותם. "ואם אני החליט שהוא מה שאני רוצה, אתה לא תוכל להתפשר ולהכין אוכל כשר לשבת, או לדאוג לצלחות מזכוכית" התפרצתי עליו. הוא שתק.
הוא דיבר על נישואים, על העתיד הרחוק, על כל מה שאני פוחדת ממנו. על החלטות שנצטרך לקבל. ואני יודעת שבקושי את הצעד הראשון הספקנו לעשות. "אם לא תתפשרו על הילדים, ותגיעו לרבנות, את תפסידי, את תהיי מוכנה להפסיד את הילדים שלך". הוא נגע בנקודה כואבת, יודע שאני מאמינה בליברליות, ושאם יהיו לי ילדים אני לא אוכל לוותר עליהם, ושאני שונאת להפסיד.
הוא פסק:"אל תכנסי לזה, ראש בריא מיטה חולה". ועבר לדבר על משהו אחר.
רציתי להתקשר לבניש, אבל השבת לא יצאה. רציתי לרוץ לים, ולצעוק לגלים, שאני לא מסוגלת להחליט, שזה גדול עלי, שאני מצטערת הכלל שפגשתי אותו.
חזרתי הבייתה. אני עדיין יכולה לראות איפה הגוף שלו שכב לפי הקפלים של הסדין. הריח שלו מציף את החדר. הדמעות ממלאות לי את העיינים והגרון, ואני חונקת אותם.
התקשרתי אל בניש. "היי מותק אני כבר בעבודה, אני אדבר איתך בלילה" הוא ענה, שתקתי, "בסדר?" הוא שאל, ואני רק עניתי "כן אני ערה עד מאוחר". לא יכולתי לפתוח את הנושא שהוא בעבודה.
אני רוצה שהוא יחבק אותי, שיגיד לי שהאהבה תתגבר על הכל, שיהיה בסדר, ושאין לי ממה לפחד. אבל אני אפילו לא בטוחה שזה נכון.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
