העולם מעל הסטילטו |
| 12/2005
נחיתת אונס
9:00 בבוקר, אני עדיין בשלבי הכחשה שגם היום צריך לעבוד, והסופשבוע רחוק ממני מרחק של לפחות שמונה וחצי שעות וערימת ניירת ענקית שקיבלת את פני שלוש דקות קודם לכן שנכנסתי למשרד. הפולניה מתקשרת לספר בהתרגשות שאחי הקטן התקשר.
-נו?, אני שואלת מתוך נימנום של ירידת רמת הקופאין בדם, תופעה רפואית ידועה בבוקר.
-הוא אמר שהוא הגיע בשלום, ועכשיו הוא הולך לישון באיזה אכסניה. מספרת הפולניה בהתלהבות יתרה.
- נו?, אני מפגינה אפטיות אופיינית לשעות הבוקר.
- אבל הוא נשמע קצת לא טוב, קצת לא מפוקס
- את שפויה?, אני שואלת בעוד מדד הסבלנות שלי מתחיל לטפס, הוא אחרי טיסות של 30 ומשהו שעות, מה רצית שהוא יהיה?
- גם השיחה הייתה קצרה, פחדתי להעמיס עליו, אבל מצד שני אולי היא הייתה קצרה מדי, אולי הוא רצה לספר יותר ולא נתתי לו את האופציה? תוהה הפולניה בטלפון בעוד אני מפשפשת בערימת כרטיסי ביקור על השולחן, מקווה למצוא שם כרטיס של רוצח שכיר.
- תגידי מה כבר היה לו לספר לך, שהוא טס במטוס, היו דיילות כוסיות, הוא אכל שתה וישן? או אולי על הנוף שמים שמים ועננים?
- את ממש לא נחמדה אלי, אומרת לי בקול יבבני פולני מצוי.
- ואת ממש לא שפויה להתקשר אליי לפני ששתתי את הקפה, אני עונה ויוצאת ידי חובה.
רבע שעה אחורי זה אני מקבלת מייל מהקטן (ר"ע אחי), המודיע לכולם על הגעתו ליעדו.
הפולניה יכולה להרגע, הוא הודיע רשמית שהוא מת מעייפות, ואין לו שום דבר לספר (עדיין)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
