| 3/2003
אהבה מפוספסת
את מיק הכרתי בשחזרתי לארץ כדי לשפר את הבגרות שלי במתמטיקה. היה לי ג'וק בראש ש-77 ב-5 יח' זה לא מספיק.
לכיתה חברתי, שבועיים אחרי שהתחילו הלימודים, כולם כבר הכירו את כולם, ובשיעור רצו דחקות. הבעיה האמיתית עם השיעורים האלה הייתה שכל שיעור נמשך בערך חמש שעות, והייתה רק הפסקה אחת של רבע שעה.
למישהי שמעשנת כמוני, זו יכולה להיות בעיה. במיוחד נוכח העבודה שאני וכיסאות זה לא חברים טובים. והישבן שלי יכול לסבול אותם למקסימום חצי שעה.
אז הייתי חותכת באמצע השיעור החוצה, מעשנת סיגריה בזמן שהכיתה הייתה מתרגלת, ומתגנבת בחזרה פנימה. הרגשתי שדפקתי את המערכת והמצאתי את השיטה הנכונה לנצח את הישיבה הבלתי נגמרת.
או שלא.
כבר בשיעור השני, נוכחתי לגלות שהיה מי שחשב על זה קודם.
יצאתי החוצה אחרי חצי שעה מיוסרת על הכסא, בדיוק שהכיתה התחילה לפתור תרגיל עצמי בטריגונומטריה, המקצוע היחידי במתמטתיקה השנוא עלי. לדהמתי על הקיר במסדרון נשען מיק, עם סיגריה משתרבבת בקצהו של חיוך לבבי.
"אני מיק" הוא הציג את עצמו, ומשם השיחה כבר גלשה וגלשה, התיידדנו עד מאוד, ואחרי כמה יציאות משותפות לבירה, הוא שאל את השאלה:
"את מעשנת?"
"ברור שאני מעשנת, אנחנו כל הזמן מעשנים ביחד".
דפקתי לו חיוך מאוזן לאוזן של ילדה טובה ירושלים, שעכשיו סיימה אולפנה לבנות בעיר הקודש.
ראיתי את האכזבה שלו בעיניים.
גיחכתי לעצמי.
שלפתי את מחזיק המפתחות שלי עם הבובה של אי-אה (החמור מפו הדב).
"אני בחיים אל אבין למה בנות מסתובבות עם צרור ענק שכזה" הוא פלט לעברי.
ואני פתחתי את הריץ'רץ' בבטן שח אי-אה, והוצאתי מתוכו מקטרת זכוכית, ופרח קטן.
הוא התחיל לצחוק.
"ידעתי שאת מענשת, יש לך פרצוף של סטלנית".
ככה הנהגנו נוהל של לשבת ולעשן אחרי השיעורים. כל פעם בבית של אחד אחר מהח'ברה שלו, שכבר גרו בתל אביב.
הבית החביב על לביקור היה של סבגי, ושם התחלנו ברב הערבים. ישנו מיק וסבגי, השותף שלו, והחברה של השותף, ואורחים מזדמנים, שביב שולחן עגול במרספת, באמציעותו היו מונחים באנג מבקבוק מים מינרליים (כי הוא הכי טוב והכי קלאסי) קערה עם קססה (תערובת של גראס וטבק) מצית, ומאפרה לכבות את הסיגריות שעישנו.
לאחד הקירות במפרסת המדוברת, הייתה כותרת "קיר הסרטים". שם נתנו פורקן לניצוץ היצרתי שהגיע לנו ביחד עם הסטלות של הלילות הארוכים בתל אביב. היו שם שירים, היו שם בדיחות, היו שם משפטי השכל, ויציאות של ח'ברה בקטעים ממש אפופים, והיו שם ציורים. כל אחד תרם את חלקו.
אני וסבגי התחברנו לנו די מהר. היינו יושבים ומדברים על החיים, על הצבא, על חו"ל, על אופנועים ועל חלומות שכולנו רצינו להגשים.
כשסיימנו ללמוד לבגרות, אני ומיק היינו נפגשים לעיתים פחות תכופות. והפגישות התרכזו בעיקר סביב בקבוק יין או וויסקי בבתי הקפה של העיר הגדולה.
את הח'ברה של מיק לא ראיתי במשך שנה שלמה, דיווחים קטנים פה ושם. הישיבות המשותפות התפרקו, שהחיים האמיתיים שלנו התחילו והפסקנו לשחק בילדים גדולים, אלא הפכנו לכאלה.
בשבוע הראשון שעברתי לתל אביב, מיק בא לאחל לי מזל טוב על המעבר, בדרך לנסיעה משותפת שלו עם חברים לאילת. הוא עלה למעלה בירך לשלום, אמר שהוא רק בא להגיד מזל טוב ושכולם מחכים לו למטה.
שאלתי אותו אם הם מסודרים לדרך, הוא אמר שלא. ניגשתי למחבוא שלי, והוצאתי להם פרח (החלק שמעשנים בגראס) יפה והגשתי לו כמתנה לדרך.
כביום ראשון הטלפון צלצל.
"מה שלומך גברת"
אמר הקול מהצד השני. הקול היה נשמע כמו מיק, וגם צורת הדיבור, אבל משהו לא הסתדר לי בראש, המספר לא היה מספר מוכר.
"מי זה" שאלתי בהססנות, ועוד לפני שקיבלתי תשובה חזרה לי הקליטה "סבגי?"
הוא התקשר להודות על המתנה ששלחתי איתם לדרך. אמר שהייתה נפלאה. השיחה נמשכה עד אמצע הלילה. דיברנו על הכל, והוא סיפר לי שהוא שוקל לעזוב את תל אביב ולחזור להוריו.
קבענו להפגש, ולצאת לסיבוב על האופנוע שלו ברחבי תל אביב. אבל לפני שיצאנו לדרך החלטנו להוריד ראש (כינוי לצורת העישון בבאנג). אבל כבדרך קבע הגראס עשה אותנו כבדים, ואת הערב העברנו בבית בשיחה ארוכה על החיים.
ככה במשך שלושה לילות, יושבים על המיטה שלי, מביטים בציור שציירתי באותו היום, ומדברים. בלילה השלישי הוא הנחית עלי את הפצצה, אני חוזר מחר להורים.
שמרנו על קשר טלפוני, שיחות ארוכות ללילה. ההורים שלו גרו רחוק, לפגישות כמעט ולא היה אופציות. באחת השיחות הוא אמר, שאם רק הייתי אומרת, הוא לא היה עוזב את תל אביב. ואני לא ידעתי מה לומר.
ביום שמכבי עלתה לפיינל פור, אחרי המשחק, הוא התקשר, ביקש שאני אדליק ג'וינט ונעשן משני צידי הקו. ואז הוא אמר לי שהוא עוזב. נוסע לאלסקה, לא יודע למכה זמן לא ידוע מתי יחזור. חיי לעוף מכאן.
שאלתי מתי.
הוא ענה שיש לו כרטיסי טיסה לשבוע הבא.
שתקתי.
הוא אמר שהוא רוצה לבוא להפרד ממני לפני הטיסה. אמר שהבטיח לי סיבוב על האופנוע, והבטחות צריך לקיים. קבענו ליום אחרי משחק הגביע של מכבי באירופה.
לקחתי חצי יום חופש מהעבודה. הלכתי לסופר קניתי מצרכים, ויין, דאגתי לפרחים. ובשעה שלוש הוא צלצל בדלת.
אכלנו.
שתינו.
עישנו.
ניגשתי למגירה והוצאתי ממנה ספר עטוף.
הגשתי לו מתנה.
אכלנו
ידעתי שאאין לי מה לקנות לו שימושי לנסיע,ה וסתם למלא לו את התיק היה חסר טעם. אבל את האהבה שלו לקריאה הכרתי. וידעתי שזה הדבר שהכי מתגעגעים אליו מעבר לים. לעיברית כתובה.
הוא פתח, ובפנים הייתה הדגשה. הוא קרא, והביט בי, וקרא שוב והביט בי. ושאל אם מותר לו לחבר אותי. לקחתי נשימה ועצרתי דמעה ועניתי שכן.
הוא נגש, חיבק אותי חיבוק חם ומלטף, של שמש בשעת השקיעה בקיץ. הוא ליטף לי את התלתלים, וניגב את הדמעות שלי שזלגו כבר מתוך געגוע. ונישק אותי.
הוא נישק אותי ברכות, היה לו טעם של יין, ושוקולד וסיגריות וגראס, הכל ביחד. הכל התחיל להתערבל לי בחדר. ומצאנו את עצמנו במשגל מטורף בצהריי היום, בדירה תל אביבית במרכז העיר, שתי מטר מכיכר רבין.
ברקע התחלנו לשמוע צפירות ואנשים צועקים, מחיאות כפיים, תרועות, ושמחה.
הסתכלנו אחד על השניה. הוא לא רצה לגמור וגם אני לא, רצינו שזה ימשך לנצח. ומצד שני מכבי הביאה את הגביע הבייתה, ולא נרעד לראות עד כמה הוא מבריק?
נתתי לו חולצה כחולה שהייתי לי בארון, ואני לבשתי חולצה צהובה. ירדנו למטה ותערבבנו בהמון. ושהניפו את הגביע, התנקשנו באמצע כיכר רבין, כאילו אין שם אף אחד מלבדנו.
הסתכלנו אחת על השניה וחזרנו הבייתה. את היומיים שאחר כך בילנו צמודים האחת לשניה. ידענו שהקץ מגיע.
רציתי להגיד לו שלא יסע, רציתי להגיד לו שאני אוהבת אותו, שאני אחכה לו כאן לנצח, אם רק יבקש.
אבל ידעתי שזה רק יקשה על הפרידה.
יום למחרת הוא התקשר אלי כבר משדה התעופה:
"אם רק תגידי את המילים, אני אשאר כאן בשבילך"
רציתי לקפוץ, רציתי לצרוח מרב אושר, רציתי לחבק אותו ולנשק אותו, ולדעת שהוא שלי. אבל ידעתי שאני לא יכולה לעצור אותו מלסוע, וידעתי שהוא ינטור לי על זה כל החיים.
"אני אוהבת אותך סבגי, ניפגש יום אחד שתחזור מהקור, לארץ החמה, אבל בשבילי אל תשאר".
ניתקתי את הטלפון.
בכיתי שלושה ימים ושלושה לילות. ידעתי שהחזרה שלו לא נראית באופק. יגם ידעתי שפיזפתי אהבה גדולה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
