שוב הגיעה שנה חדשה, וקצת באיחור אני כותבת, אולי כי לא כתבתי הרבה זמן.

שוב מסתכלים אחורה לשנה הקודמת, מפסיקים לרגע ומסתכלים מה קרה בשנה האחרונה.

והאמת הרבה דברים קרו, עבודה שהתבססתי בה, הלימודים, הבית החדש, שכבר לא חדש בכלל.

שתי תאונות אופנוע, שנגמרו בזיז שבור בברך וגרמו לי וותר סופית על בייב הקטנוע הכסוף שלי, והעבירו אותי לאוטו, קופסה מרובעת עם ארבעה גלגלים והגה, במטרה להמנע מתאונות.

שבועיים אחרי שויתרתי סופית על האופנוע, עשיתי טוטאל לוסט לאוטו שהיה לי (מאז שחזרתי מארה"ב לפני 7 ומשהו שנים), יצאתי בנס, קיבלתי מתנה מההורים אוטו יותר חדש, בצבע יותר כחול.

התבגרתי.

לקרתא סוף השנה שוב חגגתי יום הולדת, ושוב למדתי להוקיר את המתנות הנפלאות שנתנו לי החיים. המשפחה החברים.

אמא שלי תמיד אמרה, שאם הדירה החדשה תבוא לי יציבות בחיים, והכל הסתדר.

ובאמת ממש לקראת יום ההולדת פגשתי את לופ. אהבה חדשה שיחלתי לה הרבה זמן.

וממש לפני ראש השנה, הודיע חבר ילדות שהוא הולך לחפש מזלו במקום אחר. ועשה מסיבה פרידה ענקית לכל החברים, ובסוף נאום מרגש, קרע ברך והציע נישואים לחברה שלו מזה 9 שנים, שאני צילמתי את הנשיקה הראשונה שלהם.

והייתה לי צביטה קטנה בלב, האם לופ הוא הזיווג שלי.

כולם במשרד מסביבי אומרים לי שנראה שאני והוא עוד נתחתן. ובינתיים הכל בינינו עלי מנוחות, וטוב לנו.

ובראש השנה סבתא שלי התמוטטה, והובהלה לבית החולים, והתגלה שיש לה גידול סרטני במוח. ולופ היה שם וחיבק אותי, וניחם אותי וליטף אותי.

ובינתיים הסירו את הגידול, ועוד מעט יחלו הקרנות, ואני כל הזמן יושבת לידה ואומרת לה שהיא הבטיחה לרקוד בחתונה שלי.

והיום אבא אמר שנשארה לה עוד שנה, ואני יודעת שהשנה הזו אני לא אתחתן. גם אם לופ זה הגבר שייעד לי הגורל, לא כל כך מהר אעמוד מתחת לחופה.

ורק היום הבנתי, שזו השנה האחרונה של סבתא, ושהיא כבר לא תרקוד בחתונה שלי, אולי בטקס האירוסין.