סיינפלד. ג'רי סיינפלד.
מה לא נאמר על האיש והתופעה.
הבנאדם פרץ ללב התודעה העולמית בתחילת שנות ה-90, כשהגיח משום מקום עם תוכנית טלוויזיה שהתמקמה בז'אנר הלעוס של קומדיית המצבים (סיטקום), והפכה במפתיע לתוכנית הטובה ביותר בהיסטוריה.
כמו תמיד, ג'רי עצמו הגדיר את המצב בצורה הטובה ביותר. הוא אמר שבחייו של סטנדאפיסט יש חמישה שלבים:
1. מי זה ג'רי סיינפלד?
2. תשיג לי את ג'רי סיינפלד.
3. תשיג לי מישהו שדומה לג'רי סיינפלד.
4. תשיג לי את ג'רי סיינפלד הבא.
5. מי זה ג'רי סיינפלד?
תוכניות רבות מספור ניסו לחקות את ההצלחה של סיינפלד, אך נידונו לכישלון. אין מה לעשות, גאונים קומיים כמו ג'רי סיינפלד ולארי דיוויד נוצרים פעם בדור.
כוחה של הסדרה היא בפשטותה. אם עד עידן סיינפלד חשבנו שסדרה טובה צריכה להכיל פעלולים מיוחדים, עלילה יוצאת דופן, שחקנים גדולים או תסריט טוב במיוחד, באה סיינפלד והוכיחה שאפשר גם בלי כל אלה.
אין בה שחקנים מהשורה הראשונה. (ג'ורג' ואיליין שחקנים טובים, אבל לא נהדרים. קריימר הוא דמות לתפקיד אחד, ולקרוא לג'רי שחקן גרוע תהיה מחמאה).
אין בה עלילה כמעט. רוב הסדרה מתרחשת בסלון דירתו של ג'רי.
אפקטים? חוץ מהבעות הפנים של קריימר, נאדה.
תסריט? כן, בטח. מונולוגים בין ארבעה חברים שנמצאים תחת כתלי ארבעת קירות דירה אחת ולא מדברים על שום דבר חשוב.
התכנית לא הייתה מבוססת על יחסי משפחה או על עמיתים לעבודה. לא היה שום קשר בין הדמויות.
זאת הייתה תכנית על כלום.
ולמרות כל זה, הסדרה שודרה במשך 9 שנים וארכה 180 פרקים, כשפרק הסיום שלה נצפה על ידי קהל של כ-76 מיליון צופים. ג'רי סיינפלד סירב להצעה להמשך התוכנית עבור 5 מיליון דולרים לפרק.
אז מה סוד ההצלחה?
הסוד היה בשתי הכותבים: ג'רי סיינפלד ולארי דיוויד.
ג'רי ולארי היו אחראים על ההצלחה מהצד באותה מידה שמייקל ג'ורדן ופיל ג'קסון היו אחראים על אליפויות. שני מוחות, ומוציא לפועל אחד.
סיינפלד הוכיחה שסדרה גאונית באמת לא צריכה יותר מכמה דמויות שיושבות ומדסקסות ביניהן על הפרטים הזניחים של חיי היום-יום. כל זאת, כמובן בהנחה שיש לך 2 כותבים כמו ג'רי ולארי.
השניים הצליחו להעביר למרקע את סיטואציות היומיומית שעוברת על כולנו, ולגרום לנו להזדהות עם כל רגע.
לכל אחד שראה את הסדרה היה רגע שבו הוא צחק ואז אמר לעצמו: "זה כל כך נכון!"
אוקיי, אני מודה, זו תופעה שקוראת בהרבה סדרות ומופעי סטנד-אפ. הגדולה של סיינפלד היא שאנשים לא רק שמזדהים עם סיינפלד בזמן הצפייה בתכנית, אלא גם במהלך החיים - יום, חודש או שנה לאחר מכן – אתה תתקל במצב שגרתי ותגיד לעצמך: "וואו, זה בדיוק כמו בסיינפלד!" סיפורים מהחיים שמזכירים מקרים בסיינפלד כבר הפכו לביטוי "מקרה סיינפלד", ו"קרה לי סיינפלד!"...
למי מאיתנו לא קרה פעם שהרגיש לא נוח לסחוב איתו ארנק תפוח במכנסיים...
או שנתקל בבחורה שנראית טוב בתאורה המתאימה, אבל באור עמום היא הופכת לתפלצת בעלת עור פנים עם מרקם של קוטג'.
או שנסע ברכבת נגד כיוון הנסיעה ("אני אוהב לשבת נגד כיוון הנסיעה, זה כמו לנסוע אחורה בזמן").
או שמישהו צוחק עליך ואתה חושב על תגובה מתאימה רק כמה שעות / ימים אחר כך. ואז מגיע התסכול - למה לא אמרתי את זה בתור תשובה ?!
ויש גם את ההתלבטויות הקטנות שאנו שומרים לעצמנו ולא דנים בהן בחברה כי אנחנו חושבים שזה מגוחך.
התלבטויות מהסוג של: איזה חולצה כדאי ללבוש אחרי הכביסה - לתת עדיפות לחולצות ישנות יותר או גם חולצה שרק אתמול לבשנו?
איך לנהוג כשרואים יונים על הכביש? (מותר לנסוע כרגיל, הן כבר יעופו בזמן).
כשמביאים סרט צילום לפיתוח, מאיפה יודעים שהמוכר לא יציץ בתמונות?
כשאמרנו משפט שקרע את החבר'ה מצחוק האם הכי טוב ללכת מייד וככה לפרוש בשיא...
זה קורה לכולנו, נכון?
וכל זה בלי לדבר בכלל על משפחות כמשפחת קוסטנזה או להיכנס למערכות היחסים בין המינים.
(ולא שיש משהו רע בזה...)
סיינפלד היא סדרה אלמותית. בגלל שהסדרה עוסקת בטבע האנושי, לא רק שסיינפלד עומדת במבחן הזמן, אלא גם הרבה יותר נהנים מצפייה בשידורים חוזרים שלה, אפילו בהשוואה לסדרות מופת אחרות.
גדולה נוספת של התכנית, הייתה שהיא הפסיקה בשיאה. ג'רי ולארי הבינו שהם מיצו את הדמויות ואת הסדרה והעדיפו לפרוש בדיוק בזמן, לפני שסיינפלד תלך ותדרדר. אל יקל הדבר בעיניכם. רוב התכניות מתחילות להישחק באיזשהו שלב, ועדיין ממשיכות מכוח האינרציה. אפילו סדרה מעולה כמו הסימפסונס, שבשיאה אולי הייתה אפילו יותר טובה מסיינפלד, לא ידעה מתי להפסיק. העונות האחרונות פשוט מביישות את תקופת הזוהר שלה. סיינפלד נעצרה בשיא פריחתה, אבל כשהיו כבר ניצנים של עייפות החומר.
כפי שאמר ג'ון לנון, החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בהכנת תוכניות אחרות.
תוכנית על כלום? סיינפלד היא תוכנית על הכל.
סיינפלד היא תוכנית על החיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: