העולם שבפנים

איך הצליחה החברה החרדית להמאיס את עצמה על פני כל כך הרבה חלקים מהאוכלוסייה?

למה קיימת שנאה גם בין חרדים לחילונים, וגם בין חרדים לדתיים?

ויותר חשוב – מה לעזאזל יש לי נגד הציבור החרדי?

אז ככה:

הדבר שהכי מפריע לי בציבור החרדי היא העובדה שאין איזון ביחס של מצוות שבין אדם לחברו למצוות שבין אדם למקום. כלומר, לא ייתכן מצב שבו אדם מדקדק ומחמיר במצוות שבינו לבין ריבונו של עולם מצד אחד, ומצד שני יחסו לזולת מזלזל ופוגעני. כפי שלא הגיוני שאישיות כמו הרב קנייבסקי או הרב אלישיב יפגעו או יתבטאו בגסות כלפי מישהו. כמובן ברור שאין לצפות להתאמה מוחלטת בין קיום המצוות ליחס לזולת, אבל צריך להיות איזון כלשהו. הפער קיצוני מידי: מצד אחד מחמירים לא ללחוץ יד לאשה ומהדרים להוציא ציציות אל מחוץ לבגדים, ומצד שני לא מקפידים מספיק על כבוד האדם ע"י כך ש: ציניים על חשבון השני, או שלא משיבים חובות בזמן, לא מקבלים כל אדם בסבר פנים יפות, ואם כן, המניע הוא אינטרס כלשהו. המושג הכרת תודה לקוי מאוד. באופן כללי, בציבור החרדי הפער בין קיום התורה לבין ההתנהגות גדול מידי. לא יכול להיות שאדם יקפיד על מצווה קלה כבחמורה, אבל כשזה מגיע להתנהגות אנושית וחברתית בסיסית, "לא יודעים" כיצד לנהוג.

פילוג ושיסוע למחנות בתוך הציבור החרדי. מספר דוגמאות מייצגות:

כשרויות – ישנם אין ספור הכשרים נפרדים, כל אחד מקפיד לאכול רק מוצרים שלהם ונמנע מלאכול במקומות כשרים אחרים כי הם לא לפי תו התקן של ההכשר "שלו". הדברים מגיעים לידי שנאת חינם. ידוע לי על מקרים בהם אח לא השתתף בשמחת המצווה של אחיו בגלל סוג ההכשר! כמו כן, ישנה הקפדה על דברים שהם אפילו לא הלכה, כמו בשר גלאט אצל אשכנזים.

התנשאות אליטיסטית - אין זה סוד שהמגזר החרדי האשכנזי על שני פלגיו, החסידי והליטאי, עדיין דבק באפליה עדתית כמעט במוצהר. ההרחקה הבולטת ביותר היא בתחום הנישואין, אך גם בשדה ה(לא) חינוכי היא נותנת אותותיה.

בתי ספר נפרדים - לכל תת-זרם בציבור החרדי הוקמה מערכת חינוך נפרדת, שמתחילה כבר בהסעה נפרדת אל הלימודים. אין בעיה שכל אחד יחיה את חייו לפי השקפת עולמו, אבל מדוע צריך כבר מכיתה א' לעשות חלוקה של בית ספר אחד לחסידי מישקולץ ובית ספר אחר לחסידי קרלין-סטולין? הם מתפללים תפילת שמונה-עשרה אחרת?

מאבקים פנימיים בתוך הישיבות – מאבקים על רקע פוליטי ואחר, בין ראש הישיבה (שאחראי על ניהול הישיבה, התוכן ורמת הלימוד) לבין המשגיח (שאחראי על הצד הרוחני,עידוד ותמיכה נפשית של הבחורים). מאבקים אלה סוחפים אחריהם את כל הישיבה וגוררים עימות מכוער ומתוקשר של המערכה וחילול ה' שאין כדוגמתו. לדוגמא: הרב מרקוביץ' והרב פוברסקי בפוניביז', הרב שפירא והרב וולבה בבאר יעקב, הרב רוטברג והרב פיין בבית מאיר ועוד. אם בישיבה, שאמורה להיות המקום מס' 1 להתעלות נפשית ולזיכוך המידות, נוצרת מחלוקת מעוררת גועל כזו, את מי נראה כמורה דרך ודוגמא אישית מחנכת עבורנו?

רכילות וחטטנות - תופעה שלילית ביותר שקיימת בעיקר בחברה החרדית. נגע הרכילות פושה בציבור זה הרבה יותר מבכל מקום אחר. (הדבר נובע כפועל יוצא מכך שאנשים לא עובדים, ולכן מתעניינים יותר מה נעשה אצל השני. אצלם הרי שום דבר לא משתנה). הדבר ביסודו אינו פסול, אך מה שקרה בפועל היא חרושת של שמועות במתכונת של: "שמעת מה קרה לפלוני?" וכהנה. החטטנות במתרחש אצל הזולת הפכה למכה כזו שבפגישה אקראית בין שני אנשים זרים איש לרעהו, אחת השאלות הראשונות תהיה (אחרי "איך קוראים לך" ו"מאיפה אתה") – "מה אתה עושה?"

הוספת חומרות ככל האפשר – אבל אף פעם לא להקל. רוצה להיות צדיק? בבקשה! אבל רק על חשבונך. למה לכפות את דעתך על אחרים? החומרות מגיעות עד לאי שימוש בשמן כותנה בפסח, בגלל איסור קטניות... (כותנה זה כלל לא קטנית!) המגמה הכללית היא רק בכיוון של להוסיף ולהחמיר. אני לא מבקש שיזלזלו במצוות חלילה, אלא שינסו להיות קצת ליברליים ויחפשו פשרות בין ההלכה למציאות. זה מזכיר לי את הבדיחה הידועה, למה חרדים אוהבים disc on   key   ? כי כשהוא מתחבר למחשב יש הודעה: "זוהתה חוּמרה חדשה".

רפיסות ההנהגה הפוליטית – את חברי הכנסת החרדים לא מעניין כלום חוץ מכסף לישיבות ושיפור תנאים סוציאליים. שום השפעה חברתית, שום דאגה אמיתית לביטחון, שום התערבות סביבתית, כלכלית או תרבותית. שום אג'נדה פוליטית. נאדה. רק עסקנים ומקורבים רודפי שררה וכבוד שמחפשים לתפוס כותרות פוליטיות ע"י דאגה סוציאלית למגזר שלהם וייצוג "דעת תורה".

אדישות לגורל המדינה – מאז ומעולם החרדים לא נלחמו על מעמד המדינה והתנערו מחשיבותה. (שלא לדבר על מקרים קיצוניים יותר). הדבר ממשיך מידי שנה בדה-לגיטימציה הבלתי מפורשת שהם נותנים ליום העצמאות, כשהם מתייחסים אליו כאל עוד יום רגיל (לא אומרים בו הלל, לא מתגלחים, בישיבות לימודים כרגיל). השיא היה בתקופת ההתנתקות, כשהציבור וההנהגה החרדית לא נקפו אצבע למען היישובים היהודיים ואחיהם שנעקרו מעל אדמת ארץ ישראל.

סוגיית השירות הצבאי – אני בנאדם דתי ומאמין שלימוד תורה חשוב יותר משירות בצבא. אבל גם לשיטת מי שחושב כך, אין שום סיבה להשתמטות גורפת כפי שיש היום. המצב בפועל בישיבות הוא שרוב הבחורים שיושבים שם התורה לא בראש מעיינם מבוקר עד ערב. אין שום הצדקה שאדם שתורתו אינה אומנתו כפשוטו לא יתרום למדינה בדרך כלשהי. כיום המצב פשוט וקל הרבה יותר מבעבר, משום שיש כל כך הרבה אפשרויות שירות, כמו בנח"ל החרדי או בישיבת הסדר, גופים ששומרים על צביונם הדתי של חייליה. ראשי הישיבות צריכים להפעיל סינון כלשהו ולהחליט שרק מי שבאמת יושב ולומד מקומו בישיבה. (מדובר במיעוט קטן הרבה יותר ממה שחושבים). לא יעלה על הדעת שציבור שלם לא משרת בצבא כברירת מחדל.

פחד משינויים – ישנו ציות עיוור לעסקני החצר שמתיימרים לייצג את דעת התורה בשם גדולי הדור. הציות האוטומטי גורם לכך שאין לשאול שאלות ולהקשות קושיות באף תחום, ובמיוחד בתחום ההלכתי. לא רוצים שינוי כדי להימנע מהתלבטויות ציבוריות, ומפיתוח חשיבה עצמאית.

ניוון תרבות הגוף והשכלה כללית – התעלמות מכוונת מכל פעילות חברתית, תרבותית ואחרת הסוטה מרוח עולם הישיבות המסורתי. פעילות ספורטיבית אומנותית ולימוד מקצוע הם תחומים שמחוץ למחנה.

מערכת חינוך נוקשה וקפדנית - יש דברים שהם טאבו ואסור לשאול עליהם או לדבר עליהם, כגון נושאים הקשורים במין, אהבה, לימוד מקצוע והשכלה כללית. כמו כן, המסלול הקבוע של ביה"ס-ישיבה-נישואים יוצר מערכת שבנויה כך שלא תהיה אפשרות בכלל לחשוב בכיוונים אחרים.

עוינות לכל הסוטה קצת מהנוהג - ביקורת כלפי כל אחד בעל יוזמה חברתית, דתית ואחרת שסוטה מהקו האורתודוכסי הכללי והמקובל. שנאה וביטול מוסדות שמעיזות להציע אלטרנטיבה, כמו הנח"ל החרדי וישיבות ההסדר.

וכל זה רק על קצה המזלג.

לפי דעתי החוט המקשר והסיבה לכל הרעות החולות שהזכרתי, הוא אותו רגש עליונות כלפי כל מי שחושב אחרת, והתעלמות מערך האחדות. החרדים מאמינים שהם מחזיקים בידם את האמת המוחלטת, ולכן מרשים לעצמם להתנהג לפי גחמתם, כי הרי הם היחידים שיודעים מה נכון ומה לא.

בכל ציבור יש בעיות וכמובן שאף אחד לא מושלם, גם לחילונים ולדתיים לסוגיהם יש מספיק בעיות משלהם. אבל אני מצפה מהציבור שהרצון להיות המעולה ביותר בתחום הרוחני חרות על דגלו וששואף להדר ככל יכולתו בקיום רצון הא-ל, שיהיה רגיש וקשוב לצרכי הזולת לפחות כמו כל אחד אחר, אם לא יותר. כואב לי מאוד שהמצב רחוק מלהיות כן.