1)עמידה בצפירה לא מעלה ולא מורידה. אין טעם סתם לעמוד ולחשוב על השואה במשך 60 שניות ברצף.
כמובן שבכל מקרה, לשם הזדהות צריך לעמוד עם כולם בשעת הצפירה, אבל מבחינת עצם העניין הדבר חסר תועלת ממשית. אם מישהו באמת רוצה לעשות מעשה לטובת הנספים, שילמד משהו או שיקרא תהילים לעילוי נשמתם.
2)היחס לגרמניה כיום מוגזם לדעתי. עד לפני מספר שנים הייתה תופעה של החרמת מוצרים תוצרת גרמניה, היו כאלה שנמנעו מלקנות מכוניות תוצרת גרמניה וכדו'. נראה לי שתופעה זו די נעלמה, אבל עד היום יש אנשים, שאינם ניצולי שואה, שידירו רגלם מדרוך על אדמת גרמניה (משיקולים מוסריים), או כאלה שיגיעו לשם רק למטרות עסקיות אך לא יהיו מסוגלים לטייל ולבלות בגרמניה. בכלל, היחס כלפי העם הגרמני עדיין מהול באיבה לא מעטה. ואני שואל, עד מתי?
בואו נתנתק לרגע מהרגשות המפעמים וננסה להסתכל על המצב נכוחה: עברו 65 שנים מתום מלה"ע השנייה. גרמניה התנצלה עמוקות, מספר רב של פעמים, על מה שעוללה לעם היהודי. נכון, אין כפרה למעשים שנעשו בזמן השואה. לעולם לא נוכל לסלוח על מה שקרה. אבל... עברו לא מעט שנים מאז. הנאצים שהיו בשואה נכחדו כמעט לחלוטין מעל פני העולם. האומה הגרמנית עשתה ככל יכולתה כדי לכפר על מאורעות העבר: היא הביעה ומביעה חרטה עמוקה בכל הזדמנות. היא ניסתה לפצות את היהודים כספית. היא קלטה ברצון כל יהודי שביקש להגר לגרמניה (אחרי נפילת מסך הברזל עשרות אלפי יהודים היגרו לגרמניה כדי להנות מהתנאים הסוציאליים הנוחים שהיא מעניקה). גרמניה נותנת רשות דיבור ליהודים בכל זמן ובכל במה אפשרית בכדי להזכיר את העבר. התאריך של ליל הבדולח הפך בגרמניה ליום זיכרון לאומי כמו יום השואה אצלנו.
בנוגע לאנטישמיות, יש אנטישמיות בכל מקום. זאת עובדה. כיום בגרמניה אין יותר אנטישמיות מבכלמקום אחר.
אני אפילו מעריך שבגרמניה של היום יש פחות אנטישמיות מרוב המדינות באירופה. (אין בידי נתונים מדויקים). מבחינתם, הגרמנים עשו כל מה שיכלו לכפר ולו במעט על מעשיהם, אבל למרות כל זאת עדיין קיימת משטמה כלפיהם. שוב, נכון שאף פעם לא נוכל להתעלם מזכרה של השואה. אבל במה הגרמנים כיום גרועים מהאנגלים או הספרדים? גם הם לא טמנו ידם בצלחת בכל הנוגע לרצח ועינוי יהודים במרוצת הדורות. את ספרד החרימו בשעתו, אך משעבר מספיק זמן היחסים חזרו להיות רגילים. מתי יהיה יחס כזה כלפי הגרמנים?
3)יום השואה הופך לפסטיבל זוועות. העיתונים מתחרים ביניהם מי יוכל למצוא סיפורים מחליאים יותר ומעוררי פלצות, וכל המרבה הרי זה משובח. בכל שנה העסק הופך למגעיל יותר, כיון שהרגשות מתקהים קצת אחרי סיפור אימים אחד וכדי לזעזע שוב במלוא העוצמה נזקקים אפוא לסיפור בלהות עוד יותר מבחיל.
4)אני חושב שצריך להיזהר מעיסוק יתר בשואה. ברור שצריך לדעת וללמוד על השואה, אבל עד גבול מסוים.
יש סכנה שהתעניינות מוגזמת בשואה תהפוך לצורך כפייתי, ולא חסרות דוגמאות על כאלה שהשואה אצלם הפכה כמעט לדת, מרוב אובססיה. נוצרת סקרנות לדעת עוד ועוד פרטים על הזוועות שהיו, והעסק עלול להפוך לחולני. כמו כל דבר בחיים, התעסקות מופרזת בתחום אחד לא בריאה לנפש, והדבר נכון פי כמה בנוגע לנושא כמו השואה.
5)שאלה למחשבה – האם ללא השואה הייתה קמה מדינת ישראל? ואם כן, מתי?