העולם שבפנים

"תם טקס יום הזיכרון, יחלו חגיגות יום העצמאות".

יום העצמאות ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נקבעו לדורות שלובים זה בזה. שמחה מעורבת בכאב. אבלות מהולה ברינה. צער יחד עם תקווה.

62 שנים קיימת המדינה, וכבר "הספקנו" לעבור כל כך הרבה מלחמות. על מה ולמה? מדוע יש כל כך הרבה שנאה בינינו לבין הערבים?

הבעיה היא שהערבים אינם מסוגלים להשלים עם הרעיון שעם ישראל חזר לארץ ישראל. הערבים רואים אותנו כזרים.

מה קורה במקרה ושני גברים מתקוטטים בניהם על אהבתם לאותה אשה - מי ראוי לזכות בה? הפתרון הפשוט ביותר יהיה לשאול את האשה במי היא בוחרת. ומה קורה כששני עמים נלחמים בניהם על אותה כברת ארץ? שואלים את הארץ!

בודאי תגידו, וכי איך אפשר להשוות ארץ לאשה?

מארק טוויין ביקר בארץ ישראל לפני כמעט מאה חמישים שנים והשתומם למצוא את ההולי-לנד (ארץ הקודש, לא זאת של אולמרט), שהייתה מפורסמת בפוריותה בזמן שבני ישראל ישבו בה, והנה היא שוממה ומוזנחת לחלוטין. מארק טוויין כתב על כך בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש" כי ארץ ישראל יושבת קרוב לאלפיים שנה ומתאבלת על בעלה שאיננו. הוא כתב שארץ ישראל מתנהגת כאשה נאמנה, המסרבת להתמסר לזרים ולהרשות להפרות אותה. היא מצפה לבעל נעוריה שישוב ויגאל אותה משממונה.

התורה מספרת לנו כי בשעה שעם ישראל עומד לפני הכניסה לארץ ישראל, מזכיר להם האל כי ארץ ישראל אינה ניתנת להם כפרס על התנהגות טובה בעבר, אלא כאמצעי להתנהגות טובה בעתיד.

ארץ ישראל מופקדת בידיהם כדי שיוכלו להגשים את השליחות שקיבלו על עצמם בשעה שעמדו לפני הר סיני, להיות דוגמא ומופת לכל העמים. לחיות חים של קדושה, בארץ הקדושה. להקרין על העולם כולו, ולגאול אותו מהמצב השפל שאליו התדרדר.

האל מזהיר את עם ישראל כי הוא בן חורין לבחור בין טוב ורע, והוא יהיה גם אחראי לתוצאות. אם יבחר ברע – תקיא אותו הארץ, שיש לה רגישות מיוחדת להקיא תועבה.

הזוי, אה? מי שמע פעם על ארץ שמקיאה? אבל מה לעשות, ככה בדיוק זה קרה.

כשאבותינו עלו לארץ לפני כמה עשרות שנים בלבד, היו כאלה שמרוב התרגשות נישקו את עפר הארץ. למתבונן מן הצד בודאי היה זה נראה כמחזה מוזר ומצחיק עד מאוד. אדם המנשק אדמה. אך אלו היו נשיקות של אדם שהצליח להיפגש עם אהובתו אחרי פרידה ממושכת. נשיקות של אדם שחזר הביתה, לאחר אלפיים שנה.

האין זה נס?

אם כן, מדוע אנחנו לא מתייחסים לזה כאל נס?

התשובה היא שנס שאתה רואה יום יום, חדל להיות נס. כל יום אנחנו רואים יהודים חוזרים לארצם, ואנחנו לא מסוגלים לראות איפה יש כאן נס. הכל נראה לנו טבעי ופשוט.

אם זה נכון שהכל מקרי, היו צריכים לקרות שני דברים, אחרי אלפיים שנה:

א.      עם ישראל, שהתפזר לכל פינות העולם היה צריך באופן טבעי להיקלט קליטה מלאה במקומות שאליהם הגיע, כמו שנקלטו עמים אחרים שעברו מארץ לארץ.

ב.      ארץ ישראל, שהיא ארץ פוריה, הייתה צריכה לפרוח ולשגשג במשך אלפיים השנים שהיהודים נעדרו ממנה.

לעומת זאת נאמר:

א.      "ושממו עליה אויביכם" (ויקרא כ"ו, ל"ב) – הארץ תישאר שוממה לאחר שאתם תגורשו ממנה.

ב.      "ובגויים האלה לא תרגיע" (דברים כ"ה, ס"ה) – העם לא ימצא מנוחה בשום מקום זר, ולא ייקלט בו קליטה מלאה.

משה יואל סלומון (זה שצמחו לו כנפיים של ציפור) כתב: "מי עוור אשר טחו עיניו מראות, או אכזר, אשר יקשיח לבבו לאמר: כי לא יד השם פעלה כל אלה. הלא עיננו הרואות, כי ארצנו זאת, בכל הימים אשר עברו עליה, מיום בניה יצאוה, עוד תתכסה שק... לא הסירה בגדי אלמנותה, ושמלת אבלותה לא החליפה,לא הטיבה פניה ולא קרעה בפוך עיניה. לא תתן לזרים כוחה ותנובתה לנוכרים. וכגורל בניה נדחי פזוריה, אשר בגויים לא ירגיעו, ומנוחה לא ימצאו-כן גורלה וכן מנת חלקה. עד כי בעת החלו שרידי בניה לחונן עפרה, מצאוה חרבה ושוממה, כיום עזבוה אבותינו. ציה ואופל כיסו פניה, שמה ושאיה על כל הרריה. שדה חמודותיה עזובות, וכרמי גפנה זנוחות, ושמונה עשרה מאות שנות שכוליה, לא העצירו כוח להטיב מצבה ולבנות הריסותיה, ואך החלו בניה לבוא שעריה, לשכון חדריה. האח! תראינה ענינו, יפה נוף, משוש חמדתנו, לאט לאט תסיר צעיף אלמנותה, תחלוץ שד להניק גוריה, תתנער מעפר שממותה, ותתעטף בשמלת כלולות".

האמת היא שכל המציאות היא נס אחד גדול.

אחרי יותר מאלפיים שנות גלות יש לנו מדינה משלנו. צבא משלנו. ריבונות משלנו. אנו בעלי עצמאות מדינית, כלכלית ובטחונית. הצלחנו להקים בישראל מערכות של חינוך, בריאות, משטר, תעשייה, מסחר, בנייה ונפט. (טוב, האמת שעדיין לא מצאו נפט...)

אנו חיים במדינה המורכבת מיהודים, ושנותנת כח ליהודים בכל רחבי הגלובוס. כל יהודי בעולם יודע שבשעת הדחק יש לו לאן לפנות ויש לו מדינה שתפתח בפניו את שעריה בשמחה.

התפנית שחלה בעם היהודי בין מצבנו היום למצבנו לפני 62 שנים מעוררת השתאות. אין לי מילה אחרת לתאר את התהליך הזה אחרת מפשוט נס.

וחוץ מזה - תגידו את האמת, הייתם נותנים לה 62 ?