העולם שבפנים

באחד האמשים שעברו ראיתי את הפרק האחרון של "החיים זה לא הכל", וגיליתי שהיא הפכה לסדרה טרחנית ומייגעת. למרות שלא נהניתי כל כך, המשכתי לצפות, לזכר זמנים עברו.

אחח, איפה הימים, כשבתיה ומאיר הזקנים נראו כמו זוג מצוי (כמעט), כשהצחוק של קנובלר היה משעשע, למיקי ברנשטיין קרה אסון פחות מפעם בדקה, והריקנות באמת הייתה הורסת?

התכנית התחילה כתכנית מצבים די שגרתית ובלי יומרות גדולות מידי, אך קלעה בול לטעמו של הקהל הישראלי, והתבררה כשילוב כיפי בין תסריט פשוט ומהנה לבין צוות שחקנים מוצלח. אבל, כמו רבות לפניה, היא לא ידעה מתי להפסיק.

כל סיטקום בא יומו, ובמיוחד כשהתכנית מתבססת על קטעי סלפסטיק והומור נמוך שאף פעם אי אפשר למתוח אותם עד אין קץ.

גם בימיה הגדולים זו לא הייתה תכנית מושלמת, וחסרה עלילה משמעותית יותר. כדי לחפות על החוסר הזה, בהרבה פרקים התסריטאים לא התביישו ממש לגנוב פרקים שלמים מתוך סדרות כמו סיינפלד ודומותיה. הפרק האחרון שחזיתי בו היה יבשושי (כרגיל), עד לקטע הסיום שבו נערכה מלחמת עוגות המונית עם רקע שחור לבן וקרם בטעם של פעם.

אפילו הקטע המוצלח יחסית הזה, הזכיר לי קטע מוצלח בהרבה מתוך סרט ישן מ- 1965 בשם "המירוץ הגדול". זה היה סרט ארוך מידי, סצנות הומות  והמון ספייס. כנראה שלפני 50 שנה הקטעים הפתטיים האלה השפיכו מצחוק. היום, עבר זמנם. בדיוק כמו "החיים זה לא הכל".

אבל הסצנה של העוגות פשוט נהדרת.