העולם שבפנים

היום לפני 15 שנים הלך לעולמו ג'רי גרסיה, הסולן והמנהיג של להקת הגרייטפול דד. הם לא היו הלהקה הטובה ביותר אי פעם, ולקביעה זו נדמה לי שיסכימו גם מעריציהם המושבעים ביותר.

אבל, ככל הנראה הם היו הלהקה המיוחדת ביותר בהיסטוריה.

מה הפך אותם לכה מיוחדים?

זה מתחיל בסגנון המוזיקלי שלהם. הם יצרו ז'אנר משל עצמם שאף אחד לא הצליח לחקות או אפילו להתקרב אליו. מין תמהיל של רוק פסיכדלי, פולק, ג'ז, בלוז, קאנטרי והמון נשמה.

איך אמר עליהם ביל גרהם, האמרגן החשוב ביותר בתולדות הרוק: "הם לא הטובים ביותר במה שהם עושים, הם היחידים שעושים מה שהם עושים".

מה שהפך לסמל של הגרייטפול דד היו ההופעות החיות. במשך 30 שנות קיומה ערכה 2314 הופעות ועוד למעלה מאלף הופעות של JGB, להקתו העצמאית של גרסייה. כלומר,הופיעה בממוצע 120 פעמים בשנה!

הגרייטפול דד מהווים את אחת התופעות המוזרות והמעניינות בתולדות הרוק – הם לא הפיקו שום להיטים לקהל הרחב, ומבין הלהקות "הגדולות" היא מבין העלומות והפחות מוכרות. יחד עם זאת, מי שכן נחשף אליה לעומק – הפך למעריץ אדוק. בארה"ב הלהקה זכתה למעמד של סגידה ממש כשהמעריצים הכבדים (המכונים ""dead heads או "ראשמתים" בעברית צחה) עוקבים אחריהם לכל הופעה.

התופעה הייתה חסרת תקדים – אותם גדודי מעריצים עקבו אחרי הלהקה ונטלו חלק בכל הופעה שיכלו, וזה עדיין לא הספיק להם. הקהל דרש עוד ועוד הופעות משום שהדד יצרו להקה מזן חדש - כזו שמגדירה את עצמה מדי לילה על הבמה. ההתמכרות לשינויים ולניואנסים הייתה הכוח המניע, וכל הופעה הייתה קונצרט מסוג שונה.

בעקבות כך, הם היו ללהקה היחידה שהרוויחה יותר כסף מהופעות מאשר ממכירת תקליטים. זוהי מן הסתם הסיבה שלמרות הצלחתם הפנטסטית והנאמנות הבלתי נלאית של מעריציה, יש המון אנשים שבכלל לא מכירים אותם. כל להקה אחרת שהייתה מעיזה ללכת בדרכם הייתה מתרסקת תוך כמה שנתיים-שלוש. הדד לא חזרו על עצמם פעמיים במשך שלושים שנה.

עם כל הכבוד, לדעתי האישית הם בוודאי לא הלהקה הטובה בהיסטוריה, ואפילו לא קרובים לכך.

אבל הם ללא ספק היו אחת הלהקות המיוחדות והגאוניות שקמו אי פעם, וחבל שרוב הציבור לא נחשף אליהם.