העולם שבפנים

אחד הרגשות השליליים ביותר הוא הכעס.

אני רוצה להדגים כאן את גישתי ולהציע התייחסות שונה לרגש הכעס.

*****

אין כמעט חולק על כך שלכעוס זוהי תכונה רעה שגורמת נזק לאדם עצמו ולסובבים אותו, וכדאי להימנע ממצב זה עד כמה שאפשר.

ברם, אין מה לעשות – כולנו בני אדם בסופו של דבר, וכולנו מגיעים למצב של כעס בשלב כלשהו, מי יותר ומי פחות.

השאלה היא מה עושים במצב שאנחנו כבר ניצבים לפני הכעס – כלומר, ההמלצה לא לכעוס טובה כדרך חיים, אבל מה עושים בסיטואציה שבין אם נרצה ובין אם לא נרצה כולנו מגיעים אליה לבסוף – השלב שבו הכעס הצליח להשתלט עלינו.

מה אז? איך מתמודדים אז עם הכעס שמציף אותנו?

*****

ישנן כמה גישות בנושא:

גישת היהדות

על פי הדת, הכעס היא מידה שיש להמנע ממנה לחלוטין. מרחיבים הרבה בגנות מידת הכעס והגורמים לה (בעיקר גאווה).

חז"ל משתמשים בביטויים חריפים ביותר כנגד מי שכועס ונאמר עליו בין השאר: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", "כל הכועס - אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו", כל הכועס כל מיני פורעניות של גיהנום שולטים בו",  "כל הכועס כל מיני מחלות שולטים בו", "כל הכועס נשמתו מסתלקת ממנו" ועוד ועוד.

לכאורה, רואים שהכעס הוא אחד מן הדברים הגרועים ביותר שיש, וצריך להתרחק ממנו לחלוטין.

האמנם?

הרמב"ם אמר כי הכעס היא מידה שראוי לו לאדם להתרחק ממנה לגמרי, וצריך האדם ללמד את עצמו לא לכעוס אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו.

לעומתו, ריה"ל סבר כי יש לתת ביטוי לכעס במקומות הראויים לכך, משום שאין לחסום לחלוטין את כוחות הגוף (ספר הכוזרי, מאמר שלישי).

מן הדין אם אדם אחד העליב את חברו, מותר לו להעליב אותו בחזרה (ספר החינוך, מצווה שלח).

מדוע? כי אדם איננו אבן. זה מעבר ליכולת האנושית לסבול פגיעה ללא תגובה ולא יתכן שאלוקים יצווה אותנו דבר כזה.

וחוץ מזה, אם הנפגע אינו עונה סימן שהוא מסכים.

(אמנם כתוב בתורה שאסור להעליב, אבל הכוונה היא שאסור להתחיל להעליב. אם האחר התחיל – זה מותר. המקור ללימוד זה הוא מן הכלל "הבא להורגך – השכם להורגו").

הדרגה העליונה ביותר היא דרגת "הנעלבים ואינם עולבים", אך זוהי מידת חסידות, לפנים משורת הדין.

הכי טוב היה לא לכעוס בכלל. לא להרגיש כלל בעלבון. אבל כיוון שרובנו עדיין לא כאלה ההדרכה לרבים היא לא כך, אלא מותר לענות כדי להגן על עצמנו בשעת הצורך, וזו הדרך.

רואים אם כן שגם לפי היהדות אם מישהו פוגע בי מותר וכדאי להחזיר לו כגמולו במקום, ולא לכבוש את הכעס.

זוהי אם כך תשובה חלקית לשאלה איך מתמודדים עם הכעסים.

כמו כן, ברור לכל כי עלינו לחתור למצב בו אנו שולטים בכעס ולא הכעס שולט בנו.

מה שעדיין לא ברור הוא אם הכעס במהותו הוא דבר חיובי או שלילי.

שיטת ההפרדה בין רגשות "חיוביים" ו"שליליים"

ישנה גישה מקובלת מאוד המפרידה בין רגשות "חיוביים" ורגשות "שליליים". גישה זו נפוצה ביותר בין העוסקים בקשרי גוף-נפש.
על פי הגישה הזו, רגשות "חיוביים" כמו אהבה, שמחה, סליחה ושלווה גורמים לבריאות ולהבראה, ואילו רגשות "שליליים" כמו כעס, אשמה, צער וקינאה גורמים למחלות.

למיטב הבנתי, גישה זו מוטעית ואפילו מזיקה.

הכעס הוא רגש ספונטני וטבעי, ולמרות זאת מצפים מהכועס להפגין שליטה ואיפוק ולהדחיק את רגשותיו.

הנסיון לסלק את הרגשות השליליים לטובת רגשות חיוביים יוצר חסימה רגשית, שפוגעת בבריאות במקום לשפר אותה. רגשות חסומים אלו יכולים לגרום בסופו של דבר לנזק גדול יותר מאשר היה נגרם כאשר הם גלויים. עצירת רגשות "שליליים" יוצרת חסימות, שעלולות ליצור מחלות.
אני מעדיף לוותר על התואר "רגשות שליליים" ולהתייחס אחרת, בחיוב, לרגשות כמו כעס, צער, פחד, תסכול ואשמה.

הכעס כדבר חיובי

הכעס, בעיני, הוא רגש חיובי. זה כמובן לא אומר שמומלץ לכעוס - אבל כשאנחנו כבר כן כועסים, הכעס משמש כמנגנון להתמודדות עם רעלים נפשיים.

כפי שהכבד מטפל ברעלים כימיים המגיעים לגופנו, כך הכעס מטפל ומנטרל את הרעלים הרגשיים המגיעים אלינו. באופן בריא, כאשר מישהו פוגע בי או באדם קרוב אלי, אני כועס. כאשר מתרחשת פגיעה כזו, אני יכול להגיב בכעס ישיר, אך במציאות החיים התרבותית כיום אפשרות זו היא נדירה למדי. לדוגמא: אישה הממתינה לשירות במשרד כלשהו ואינה זוכה לשרות הראוי לה. היא כועסת ומבטאת את כעסה באופן ישיר על הפקידים העובדים במקום. כתוצאה מביטוי הכעס הישיר השרות משתפר, לטובת כל הממתינים.
אבל פעמים רבות הכעס אינו מבוטא באופן ישיר ומיידי. מסיבות רבות ומובנות: קשה לכעוס ישירות על הבוס בעבודה, שיכול לפטר אותך, קשה לכעוס על בת זוג, או על הורה. במקרים אלו הכעס מושהה, ולעיתים מופנה אל אנשים אחרים שאין להם שום קשר עם סיבת הכעס.

לדוגמא: איש סופג עלבון מן הבוס בעבודה. הוא מפחד לבטא כעס ישיר על המנהל כדי לא לאבד את משרתו, ולכן הוא מבליג בשלב ראשון, אחר כך הוא חוזר הביתה ושם הוא צועק בכעס על אשתו. האישה סופגת את הכעס אך מפחדת לכעוס חזרה על בעלה, מבליגה גם כן, ומכלה את זעמה מאוחר יותר על הילדים. הילדים סובלים בשקט והולכים לישון, אך אחד מהם ימצא למחרת עילה לבטא כעס על חבריו בבית הספר, וכן הלאה.
הפניה כזו של כעס היא הרסנית לכועס ולסביבתו, ולכן כנראה הכעס נתפס כרגש שלילי. אך אפשר למצוא דרכים בריאות יותר להפנות כעס. למשל: לחבוט בשק אגרוף, לעסוק בספורט, לשחק בתיאטרון, לצייר, לצעוק, לשיר. כל הפעילויות הללו אינן פוגעות באיש, ואף יכולות להביא תועלת והנאה. היתרון העיקרי שלהן הוא תחושת ההתנקות מהכעס העצור ופריקת המתח הנלווה לו.

המסקנות שלי

1.      לכל רגש יש תפקיד. שום דבר לא נברא לשווא, אפילו לא הכעס. אם אדם רואה עוול שנעשה למישהו, זהו אך טבעי וישר שיזעם על כך.

2.      האידיאל הוא לא לכעוס בכלל, אבל אם אדם כבר מגיע למצב כעס הוא צריך לבטא את רגשותיו, ובהקדם האפשרי.

3.      אדם הנתקף בכעס אינו יכול לחנוק את רגשותיו, כי הם במהרה יתפרצו במקום אחר. הרעיון הוא לנתב את הכעס לאפיקים חיוביים.

4.      אדם המבטא את כעסו באופן ישיר ומיידי הוא אדם בריא יותר, בגופו ובנפשו.

5.      העבודה בנושא הכעס עוד לא הושלמה, כמובן. החיים מזמנים שיעורים חדשים כל הזמן.

6.      בהצלחה !