העולם שבפנים

לכל אחד יש תקווה, משאלה, משהו שהוא רוצה.

לא תמיד אנחנו זוכים להגשים את המשאלות שלנו, אבל במקרה שזה כבר קורה, כאשר אנחנו כן ממלאים את משאלותינו, תמיד לא תהיה שביעות רצון מלאה. תמיד יהיה יעד חדש לשאוף אליו.

***

מה ההבדל בין רעב גופני לרעב להצלחה? ההבדל הוא במקור הרעב. רעב גופני נובע מתוך גופו של האדם ורעב למשהו אחר נובע מ...משהו אחר – משהו שנמצא מחוץ לגופו של הבנאדם. צורך פנימי וצורך חיצוני.

מי שרעב - שואף למלא את החלל בבטנו, ולחלל זה יש גבול מוגדר. לעומת זאת, מי ששואף לדברים חיצוניים כמו כסף, כוח, כבוד וכיו"ב, מחפש משהו לא מוגדר בדיוק, אלא שיש בו מין תאווה להרחיב את גבולו – לנכס לעצמו דבר שהוא חוצה לו, דווקא בגלל זה שהוא לא חלק ממנו.

יוצא מכאן שכל הדברים שאנחנו רוצים להשיג, הסיבה לרצון שלנו היא לא עצם חשיבות הדבר, אלא מפני שזה לא חלק מאיתנו.

וההוכחה – כשכבר השגנו את מה שייחלנו לו – פתאום זה לא מספיק לנו ויש הכרח להציב יעד חדש שוב ושוב...

הדוגמא הכי מצויה בעניין היא, כמובן, בכסף. רואים בבירור שככל שלאדם יש יותר כסף (לרוב) זה לא יספיק לו והוא ישאף ליותר ויותר. גם עשירים שיש להם מספיק כסף בדרך כלל לא יסתפקו בזה וימשיכו לשאוף לעוד ועוד.

אבל לא רק בחמדת הממון הדברים אמורים. אותו העיקרון קיים גם בתאוות אחרות.

(עצור! סוגיה מן הגמרא לפניך – נא להחזיק ראש)

הגמרא במסכת נדרים מספרת סיפור מעניין על אדם שהיה חשוד לנואף והתחבא בבית של בעל הנואפת. פתאום הגיע הבעל הביתה ועמד לאכול מאכל שיש בו רעל, שאם היה אוכל ממנו היה מת בו במקום. מייד באותו רגע צעק לו הנואף והזהיר אותו מלאכול, ובכך הצילו.

מסיקה מכך הגמרא שרואים מכאן שהבחור לא היה באמת נואף, כיוון שאם כן היה מניח את הבעל למות.

לכאורה תגידו: "כאילו דא..." הרי זה מובן מאליו! הנואף הרי מעוניין במות הבעל!

אלא מתרצת הגמרא שיכלתי לחשוב שאולי מדובר באמת בנואף, ומה שהוא הציל את הבעל זה כי "מים גנובים ימתקו" מכך שהאשה אסורה עליו - אבל בסופו של דבר אנחנו לא אומרים כך אלא מסיקים שלא מדובר בנואף כי אם בסתם בחור תמים שנקלע לסיטואציה.

אבל עדיין קצת קשה.

למה באמת אי אפשר להגיד שמדובר בנואף החפץ ב"מים גנובים ימתקו"?

מפרשים בעלי התוספות במקום שנואף לא מודע לעניין זה של מים גנובים ימתקו.

ביאור דבריהם הוא כזה: מי שרודף אחרי תאווה מסויימת לא יודע שעיקר ההנאה שלו היא מכך שהדבר נמנע ממנו לפי שעה והוא עוד לא השיגו.

האמת היא שאם הוא ישיג את מטרתו בקלות וללא קושי כבר יפוג הטעם ויקטן העונג. אבל הוא חושב שכל אושרו תלוי בהשגת הדבר שהוא רודף אחריו, ואם רק ישיגנו יהיה מאושר לעולם...

אם היה יודע כמה מן הדמיון יש במחשבה זו, לא היה מתאמץ כל כך.

***

מדברים אלו עולה כתב אישום חמור נגד המין האנושי...

כל החיים אנחנו רודפים אחרי דברים, וכשאנחנו לבסוף משיגים אותם אנחנו לא נהנים כמו שחשבנו שיהיה, ומחפשים מטרה חדשה. למה לעזאזל אנחנו לא לומדים מהניסיון? איפה השכל?