סוג של מוזיקה. שירת עבדים. ה-אבא של הרוק נ' רול. מוזיקה אפריקנית שורשית. המקור לכל המוזיקה המודרנית.
הבלוז הוא כל זה, אבל גם הרבה יותר.
אם לתמצת במשפט אחד - בלוז הוא סגנון מוזיקלי, תחושה וצורת הופעה.
איך הבלוז השפיע ומשפיע על כל שאר סגנונות המוזיקה? ומה הקשר בין הבלוז ליהדות?
על כך ועוד, בפוסט הבא.
הקשר ההיסטורי
הבלוז נולד במאה ה- 19 בשירתם של העבדים השחורים בארצות הברית. כשעבדו בשדות הכותנה האינסופיים, השמש יוקדת מעל ראשיהם והזיעה קולחת מגופותיהם העמלים, היו שרים שירים עצובים שהמציאו בעל-פה, ואשר ביטאו את מצוקתם, וזמרתם הייתה עולה ובוקעת עד הרקיע.
עם שחרור העבדים במחצית השנייה של המאה ה-19, החלה מוזיקת הבלוז להתפתח ולהתפשט אל מעבר לשדות הכותנה, ולצבור פופולאריות באזורים נוספים ברחבי ארצות הברית. משם קצרה הדרך למרכז תעשיית המוזיקה השלטת, והשפעה כלל עולמית של תבנית מוזיקת הבלוז על פיתוחם של יסודות הג'אז מחד ושל הרוקנ'רול מאידך.
תשאלו כל אמן מוזיקה ידוע שפועל היום מי היו המוזיקאים שהיוו השראה ליצירתו, ותגיעו לבסוף להשפעות בלוזיות...
ניתן לומר ללא צל של ספק כי הבלוז הוא הסגנון המוזיקלי שהשפיע על הכי הרבה אומנים במאה העשרים. היטיב לבטא זאת וילי דיקסון, באומרו:
"The Blues is the Roots... Everything Else is the Fruits"
דוגמא קטנה להשפעה העצומה של הבלוז על עולם המוזיקה אפשר לראות משיר אחד של מאדי ווטרס שנקרא: "בלוז האבן המתגלגלת".
השיר הפך גם לשמה של להקת הרוק הנודעת הרולינג סטונס, גם לשם מגזין המוזיקה המוביל בעולם (The Rolling Stone), וגם להשראה עבור שירו אולי המפורסם ביותר של בוב דילן - Like a Rolling Stone.
מאדי ווטרס, מאבות המזון של הבלוז, מכריז:
"The blues had a baby, and they named it Rock n' Roll"
Blacks + Jews = Blues
וכמו שקורה בדרך כלל, היהודים היו מעורבים גם בזה. כבר מההתחלה היהודים הצליחו לתפוס מקום של כבוד בהיסטוריה של הבלוז, וגם בהמשך הדרך נשארו חלק ממנו.
איך בדיוק היהודים השתלבו בהיסטוריה הזאת?
בשונה מרוב הציבור של אותו זמן, היהודים - שהיו מהגרים באופיים - הגיעו עם גישה לא מקובלת בכל הנוגע להלך הרוח נגד השחורים.
היהודים נכנסו בהמוניהם למפלגות השמאל, שבראש האג'נדה שלהן הייתה הדאגה לשחורים. היהודים גרו בשכנות לשחורים, ומעל הכל - הם עבדו יחד בתעשיית המוזיקה. המייסדים של חברת התקליטים CHESS היו שלושה אחים יהודים שנתנו במה לאמנים שחורים בתחילת דרכם. וכך, בשילוב כוחות שחור-לבן, הגיע הבלוז סוף סוף למיינסטרים.
עד היום ישנו בשיקגו ברחוב מפורסם קיר עליו חרוטה כתובת גרפיטי המכריזה בריש גלי:
דבר נוסף המחבר בין היהודים לבלוז הוא... שירה מהנשמה!
גם במוסיקה יהודית וגם במוסיקה שחורה, השירה באה מהלב והקרביים, ולא מסתכמת רק בניסיון להקליט עוד שיר שיהפוך ללהיט.
אפילו מאדי ווטרס וריי צ'רלס טענו שחוץ משחורים, רק היהודים יכולים לעשות בלוז.
אחרי הכל, למי ששכח - גם אנחנו היינו עבדים פעם.
הקלטה של אסירים שחורים במהלך עבודתם בכלא במיסיסיפי
העולם ואני
טעות נפוצה היא להחשיב את הבלוז כמוזיקה עצובה המביאה לדכדוך ועגמימות.
ההפך הוא הנכון.
אמנם נכון הדבר כי ניתן ליפול לתהומות הייאוש והחידלון, אולם מתוך הבלוז גם ניתן להגיע לגבהים שכמעט ואינם קיימים בכל מקום אחר.
באופן כללי, שירה היא בעיקר תולדה ברורה מאוד של מצוקה שבה נמצא מי שכותב אותה. כל שיר נכתב מתוך מצב קטסטרופלי של מצוקה.
הבלוז חי את החיים על מלוא מורכבותם, ולא מניח לנו להימלט מן הדרמה האנושית.
אם מגיעים למצב של ייסורים, אז כן, צריך להתמודד איתם. לא לברוח מהם אלא לאמץ אותם קרוב ללב. כמובן שיש בבלוז גם רגעים של אושר עילאי, עם המון יופי וקסם. כמו בחיים.
החיים מלאי קסם ונפלאים, אבל יש גם תקופות קשות. האדם צריך להתמודד עם הדברים, גם עם הכאב, ולא לדלג מעליו. כדי שתהיה לו משמעות, הוא צריך לדעת מהו כאב ולהעריך את האושר.
צריך לנסות לא להיכנס לתוך האסקפיזם שהמדיה הסובבת אותנו מספקת לנו אלא באמת לראות איך פותרים את המשברים שאנו נקלעים אליהם. צריכים לחשוב ולהבין שעל מנת שחיינו יהיו טובים יותר, עלינו להתמודד.
"המחשבה על אושר הבא מחוץ לאדם מביאה לעצבות ואילו ההכרה בערך הרצון והחופש שבהתעלותו, מביאה שמחה רבה" (הרב קוק).
סוד הניגון
"על ידי שמנגן ביד על הכלי זמר, על ידי זה מברר את הרוח טובה מן הרוח רעה..."
(ליקוטי מוהר``ן, נ``ד)
מה ההבדל בין שיר - ניגון, לענייננו - טוב, לשיר רע?
ההבדל הוא בהשפעה על השומע. איזה הרגשה נולדת בליבו של האדם כתוצאה מהניגון.
האם הניגון מעורר בליבך רגש אמיתי של שחרור, התעלות ופורקן, או שמא זוהי רק הרגשה של הנאה סתמית וחולפת, שאין בה דבר מלבד ריקנות.
ניגון אמיתי מרומם את הנפש אל מחוזות רוחניים יותר, גבוהים יותר.
זו בעצם המהות של הניגון ומטרתו - לרומם את המנגן ואת המאזין.
על פי המסורת הלוויים בבית המקדש היו שרים ומנגנים לאותם יהודים שקורבנותיהם לא התקבלו על ידי הכוהנים מחמת שליבם לא היה מספיק שבור...
רק הניגון יכול להציל מאובדן הנפש בעולם שבו יש מוות ומכאובים.
הניגון אינו טקסט. הוא לא רציונאלי, אבל בדרך מסתורית כלשהי, הוא פועל על הנפש.
דרכו היא להעביר את האדם את גשר הזמן שנקצב לו ולהאיר לו איים של נחת רוח בחייו.
בבלוז יש ניגון מיוחד שכל מטרתו מכוונת לכך. הוא מתרחש על פי רוב בזמן הווה ואין הוא מבטיח לאדם ולא כלום.
מהבחינה הזו הוא מיסטי, למרות שהא-ל לא נוכח כל כך בשירה הבלוזית. דווקא החיסרון שבגאולה מעיד על משאת הנפש של הבלוזיסט.
הוא לא יכול לעשות שקר בנפשו בעולם שבו הא-ל אינו פועל בגלוי. או בהאי לישנא – להתחנף לממסד. אין שום הבטחה, אין פנטזיה. אין ולא כלום. ערפל.
אך אין מדובר חלילה במצב אובדני. בשום פנים ואופן לא. מתוך זיהוי המשבר הקיומי הזה האדם זוכה בשמחה גדולה.
תשאלו, וכי איך צומחת שמחה מתוך היאוש?
התשובה היא ששמחה אינה סותרת יאוש. נהפוך הוא. היאוש יכול לקדם אותה, ואז השמחה שבאה מתוכו היא אמיתית ואינה תלויה בדבר.
זמר הבלוז המלנכולי והאניגמטי רוברט ג'ונסון
ההבדל שבין מרירות לעצבות
אין ספק שמצב הרוח הראוי לאדם הוא, כמובן, שמחה. זהו הלך הנפש המומלץ הן על פי היהדות והן על פי השכל הישר. אין דבר פשוט מזה.
ההפך מן השמחה - העצבות - היא מבין המידות המגונות ביותר לפי היהדות, ונאמר עליה שלמרות שבכל מידה, גם שלילית ביותר, צריך ללמוד ממנה משהו, מהעצבות צריך להתרחק ביותר ולא לקחת ממנה אפילו קצת.
אם כן, נשאלת השאלה – איך כל הדיבורים הגבוהים על הבלוז מסתדרים עם העובדה שהבלוז כשמו כן הוא, משמעותו צער, עצב?
הבה ונקשיב מה יש לבעל התניא להגיד בנושא:
"והיינו השמחה האמיתית בה' אלהיו הבאה אחר העצב האמיתי" (ספר התניא, פרק כ"ו)
אומר לנו ר' שניאור זלמן מלאדי דבר מדהים. מעלתה האמיתית של העצבות היא השמחה הבאה אחריה...
ולא זו בלבד אלא ש'השמחה האמיתית' באה רק לאחר העצבות(!), ולא כתוצאה משמחה שקדמה לה. כיצד זה יתכן?
התשובה היא שיש לעשות הבחנה בין עצבות למרירות.
"המרירות יש בה חיוּת, והיא מביאה כעבור זמן שמחה בעבודת ה'. לעומתה, העצבות אינה מביאה לידי עבודה וקירוב לאלוקות, ולא עוד אלא שהיא עושה את האדם אסקופה נדרסת לכל מיני רע חס ושלום".
(ספר המאמרים עת"ר)
ההבדל בין מרירות לעצבות הינו בכך שאדם החש עצבות, אינו חושב במונחים של פתרון מעשי.
לאדם הרגשה של מרץ וחיות ולצידו הרגשת מרירות ועצב. בתניא מוסבר שהצער המקהה את רגישותו של האדם – זה שיש להימנע ממנו – מכונה עצבות, ואילו את הצער המדרבן את האדם לפעילות חיובית מכנים מרירות. כדי להבחין בין השניים, חשוב שאדם ישאל את עצמו: מדוע אני מרגיש צער? האם זה קשור עם העבר או עם העתיד? אם הצער הוא על דבר שקרה בעבר, התחושה היא עצבות גדולה. העצבות היא הרגשה חסרת חיים שאינה מביאה תוצאות חיוביות. היא מובילה לחוסר פעילות וגורמת נזק אישי.
בניגוד לעצבות, אדם הטועם את טעמה של מרירות, מתעורר לחפש פתרון לבעייתו.
הוא לא נוטה לשקוע בתוך עצמו, הוא מקדיש את עצמו למטרות וליעדים, והוא מסתכל על ההתרחשויות שבחייו ובסביבתו לאור המושגים של מטרות אלו.
טעמה של מרירות היא תחושת כאב עמוקה ואמיתית, שהמצב דורש שיפור ולא כאב. מרירות היא תחושה זמנית. אותו אדם הוא אדם מאושר, במובן האמיתי של האושר, הבא מתוך היותו מסור כל כולו למטרה נעלה ועושה למען התגשמותה.
מרירות אמיתית מביאה אותך עד התהום, עד שהיא שוברת אותך לגמרי, ובאותו הרגע עצמו, האור ממתיק אותו.
סקיפ ג'יימס. אין יותר בלוז מזה.
שני רגשות יחדיו
וכאן אנחנו מגיעים לנקודה מעניינת מאוד: השמחה הבאה לאחר המרירות, גדולה עוד יותר מהשמחה כשהיא לעצמה.
"המרירות העמוקה ביותר היא זו שמביאה את השמחה הנעלית ביותר; ודווקא השמחה הנעלית ביותר חייבת להוביל ללב נשבר ולמרירות עמוקה יותר" (אדמו"ר הריי"צ, ספר השיחות תש"ה עמ' 85).
כלומר: ככל שהמרירות מההכרה בפחיתותו של האדם גדולה – כן השמחה מתעצמת;
שני רגשות אלה, הנראים כסותרים זה את זה, לאמיתו של דבר הולכים יחדיו זה עם זה ומוסיפים זה בזה. השמחה באה מצד הטוב שבאדם, והמרירות - על הרע שקיים בו.
וכפי שנאמר בזוהר: "בכייה תקיעא בליבאי מסיטרא דא, וחדווה תקיעא בליבאי מסיטרא דא" (ח"ב דף קנה, א). ( - בליבו של אדם יש צער מצד אחד ושמחה מצד שני).
כמובן שחשוב לציין כי השמחה צריכה להיות הרגש השלט באדם במשך רוב הזמן. המרירות כוחה יפה רק כהוראת שעה, כדי לעשות חשבון נפש, לצאת מן העצבות - ולחזור אל דרך המלך. מי שאחוז בבלוז במשך כל הזמן, 24/7, קצת פספס את הפואנטה...
הבלוז הוא דרך לצאת מן העצבות, להיתקע בתוככי הדרך הזאת זה גם כן לא דבר בריא לנפש.
השמחה צריכה להיות גלויה ודומיננטית, ואילו המרירות צריכה להיות חבויה.
יתרון האור מן החושך
רק אם האדם ישתחרר מעצמו לגמרי יוכל לחוש שמחה אמיתית. אם הוא לא יהיה מוכן לוותר על עצמיותו, תמיד יישאר משהו שילחיץ אותו. טרדותיו התדירות ודאגותיו, הגשמיות או הרוחניות, ימנעו ממנו מלהיות בשמחה שלמה. כאשר האדם ישאיר את ה'אני' שלו מאחור, רק אז יוכל לחוש שמחה אמיתית.
עמלו של האדם הוא לחוש בטעם המרירות המעורר, ולמתק את עולמו לשורשו.
"נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין... מה ברית האמור במלח – מלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור ביסורין – יסורין ממרקין את כל עוונותיו של אדם" (גמרא ברכות ה).
המרירות והכאב דרכם לעורר את ליבו של האדם. להיכן יוביל את הכאב והתסכול – זה כבר בבחירתו שלו.
שלמה המלך אמר: "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה על הסכלות כיתרון האור מן החושך" (קהלת, ב, י"ג)
הפירוש הפשוט של פסוק זה הוא שכמו שהאור עדיף על החושך כך החכמה עדיפה על הטיפשות.
אבל אפשר לפרש את הפסוק גם בדרך אחרת – "יתרון האור מן החושך" הכוונה היא שהאור מפיק יתרון מתוך החושך. בלעדי החושך אי אפשר להבחין שיש אור. דווקא בגלל החושך ניתן להבחין בבהירות באור. כך גם מתוך הטיפשות ניתן להעריך את החכמה, ואותו הדבר בבלוז – מתוך העצבות נולדת שמחה גדולה יותר.
באדי גאי. אולי הפרפומר המוצלח ביותר מבין אמני הבלוז.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: