כשאנו מגדפים, אנחנו משחררים
אגרסיות. הקללה היא בעצם קטרזיס,
יוגה ופילאטיס לנשמה. לא סתם יש מילה אחת לאהבה אבל עשרים דרכים לתאר שרמוטה.
הבעיה בקללות שהן מהוות נשק מסוכן,
וצריך לדעת מתי להשתמש בהן.
עדיף לא לחלוק אותן עם זרים, ובטח שלא להשתמש בהן כאמצעי
בויכוח.
אין מה לדבר שזה דבר בלי נסבל כאשר משתמשים בהן להשפיל או
לפגוע במישהו.
הקללות הן במידה מסוימת כמו סמים - לשימוש עצמי בלבד.
מעבר
לבעיית התזמון האמורה, יש עוד שתי בעיות יותר מהותיות בקללות:
קודם כל,
ישנה הבעיה של סכנת המדרון החלקלק;
כל תחושת
השחרור שנוצרת בעקבות הקללה קורית משום שהוצאנו ופרקנו מתוכנו כעסים מודחקים,
וביטאנו אותם באמצעות מילים שאנחנו לא רגילים להשתמש בהן, וכך נוצר מצב בו אנו
מגיעים למין תחושת פורקן.
אבל מטבע
הדברים, ברגע שהתחלנו להשתמש בקללה מסוימת, תדירות השימוש רק תלך ותגבר. ולאט לאט,
כמעט מבלי ששמנו לב, נתעורר יום אחד ונגלה שהקללות בעצם השתלטו לנו על הדיבור,
והפכו לאחוז עיקרי משפת היומיום שלנו.
בעיה
נוספת, והיא לדעתי הבעיה העיקרית, היא ש... (-תרועת חצוצרות דרמטית-)
אנחנו
מביעים את עצמנו באמצעות מילים. כלומר, במובן מסוים המחשבה שלנו באה לידי ביטוי רק
כשאנו מגשימים אותה בחיי המעשה – באמצעות דיבור. ולכן, שינוי בשפה יוצר גם שינוי
במחשבה.
המבנה של
השפה שאנו רגילים להשתמש בה משפיע על האופן שבו אנו מבינים את סביבתנו.
תמונת
העולם משתנה משפה לשפה, כמו שאסקימוסים משתמשים בעשרות מילים שונות שמתארות שלג
וכתוצאה מכך הם מסוגלים להבחין בין עשרות סוגי שלג שונים.
אם נחזור
שוב לרומן "1984" (של האח הגדול המקורי) נגלה כי שם מוצגת תמונה מבעיתה
של ממשל המוחק מהשפה כל מילה שלילית, בכדי למנוע מאנשים אפילו לחשוב על מרד כנגד
השלטון.
התכונות
של שפה, כל שפה, מחייבות את מי שדובר בה לתפוס את המציאות אחרת.
מהסיבה
הזאת השימוש בקללות גרוע כל כך. בגלל שחוץ מלהשתלט לנו על השפה, הן משתלטות לנו גם
על המחשבה.
*****
אבל למרות
הכל, בסופו של דבר כולנו בני אדם, וכל אחד מאיתנו מוצא את עצמו לעיתים משחרר לחלל
האוויר קללה מפולפלת כדי להרגיע את העצבים.
כאמור, כל
עוד הדבר במידה, אין עם זה שום בעיה. להפך.
מה שכן
חשוב להקפיד עליו, הוא שאם כבר מקללים – לפחות שהקללה תהיה בעברית תקנית!
גם
כשמדובר בקללות, אין שום צורך לרעות בשדות זרים. יש בשפה העברית מגוון רחב של
קללות מעולות ואנו לא זקוקים ליבוא מחו"ל בקטע הזה.
עם קצת
מאמץ, אפשר להימנע אפילו משפת הרחוב ההמונית והוולגרית, ועדיין להעביר הלאה את
אותה תחושת תיעוב וסלידה.
למשל,
במקום לומר
"בן זונה" אפשר לומר: "הורתך הנפקנית".
במקום
לומר "כוסאחתק הצולעת!" אפשר לומר: "ערוות אחותך המדדה".
במקום
לומר "אוכל בתחת" אפשר לומר: "סועד בעכוז".
במקום
לומר "סתום את הג'ורה שלך!" אפשר לומר: "חתוֹם בִּיבְךַ".
במקום
לומר "נשבר לי הזין" אפשר לומר: "ניתץ פִּינִי".
במקום
לומר "יאללה, יאללה, ת'חפפו מפה!" אפשר לומר: "פוצו לכם,
פוצו!"
ובמקום
לומר "לך חפש מי ינענע אותך, יא מניאק" אפשר לומר: "קומה, תּוּרָה מי
ימישך ויטלטלך אנה ואנה. הו, מוכה שיגעון".
יש כמובן
עוד המון קללות משובחות נוספות מן המקורות שלא חוטאות לשפה זולה ורדודה וניתן
להיעזר בהן בשעת הצורך.
הנה כמה
מהאהובות עלי במיוחד:
מוקיון גס
רוח, זקן אשמאי, חמור גרם (או חמור חמורותיים), רמאי שפל, כסיל, חזיר יערות מצחין,
באבון מגולח, אוויל (או אוויל משריש), תרח זקן, חתיכת דגנרט, חסר דעת אווילי וגס
רוח מטומטם שכמוך (אחד השילובים המוצלחים), ריקא, גולם, רברבן מן היער, ממזר שפל, שרץ
מסריח (או: מפלצת, שרץ, ודרקון מעופף גם יחד), חתיכת צחנה אנושית מהלכת, בור ועם
הארץ, תבוא מארה על ראשך, תדבק לשונך לחיכך, תיפח רוחך, יקחך האופל, טרחן זב חוטם
ומעושה, בן בליעל, חדל רוח (או חדל אישים), צועה זונה, זונת בבל (שילוב קטלני
במיוחד!), קוף יאור, קלוץ, נבלה (ובהרחבה: נבלה סרוחה או נבלה מטונפת), יצור זדוני,
פרא נבער, חלאת אדם, בושת ערוות אמך (זה בעצם שדרוג של כוסאמק), בן נעוות המרדות, עוכר ישראל, וכמובן - ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה! (מומלץ במיוחד
כשמישהו חותך אותך בכביש...)