העולם שבפנים

או: קראטה מא' עד ת'

א. אמנות - להבדיל מסוגי ספורט אחרים כגון כדורגל, כדורסל, שחיה, טניס וכיו"ב, הקראטה אינו ענף ספורט, אלא הינו בגדר אמנות.

מה הופך את הקראטה לאמנות? יש הרבה הגדרות ל"מהי אמנות". ההגדרה שלי המיחדת אמנות מספורט היא: עבודה/השקעה ביחס לעצמי, ולא ביחס לסביבה.

בכל סוגי הספורט (כמעט) המטרה היא לנצח את כל שאר היריבים. בקראטה החתירה היא לשיפור עצמי, ולכן התהליך הוא אינסופי.

ב. בריאות - מדהים כמה שתרגול בקראטה על בסיס קבוע שומר על הבריאות. כמו בכל מקום, קיימים כמובן חריגים, אבל לרוב - אנשים שמתאמנים בקראטה נהנים מבריאות טובה יותר ומתפקוד טוב הרבה יותר בחיי היום-יום.

יתרון גדול מאוד של העיסוק בקראטה הינו העובדה שזהו תחביב שיחסית קל להתמיד בו, משום שכל הזמן יש התקדמות. אין אף פעם תחושת מיצוי.

בפעילויות ספורטיביות אחרות - למרות שהן גם כן מצוינות לאורח חיים בריא - יש אחרי זמן מסוים תחושה של עמידה במקום והרגשה שהעניין נמאס קצת, כי הפעילות חוזרת על עצמה.

מה שיפה באמנויות לחימה הוא שהדגש הוא על ההתקדמות (שאף פעם לא נגמרת) והבריאות היא למעשה סוג של "תוצר לוואי" מבורך...

ג. גיל - זוכרים את משחקי הקופסה שכתוב בהם על האריזה: "מיועד לגילאים 0-99"?... אז גם הקראטה מתאים לכל גיל.

יש כאלה שהתחילו בגיל מוקדם מאוד, התקדמו במהירות ופרשו אחרי כמה שנים. יש כאלה שהתחילו בגיל הזהב, ולמרות קשיים גופניים הצליחו להתקדם ולממש את עצמם. יש כאלה שהתחילו בגיל צעיר, עשו הפסקה, וחזרו אחרי 20 שנה כאילו כלום לא השתנה. אין כללים.

צריך אמנם תשתית מסוימת של כושר וגמישות ובגרות מנטאלית כלשהי, אבל בגדול - כל אחד יכול. 0-99.

ד. דת - קראטה הוא לא דת.

נכון, הקראטה אינו דרך לחימה או הגנה עצמית בלבד, אלא השקפת עולם ודרך חיים.

אבל מכאן ועד דת המרחק גדול.

ישנה תופעה של אנשים שאינם דתיים ההופכים את הקראטה לכמעט דת, אבל אין בכך שום פסול. הם מאמצים את דרך החיים הזו אל חיקם, אך זוהי דרך חיים חיובית המחנכת לערכים של צניעות, התמדה, כבוד לזולת ובטחון עצמי.

ועדיין, גם למי שאימץ את דרך הקראטה אל ליבו והוא שקוע בה יומם ולילה - זו עדיין אינה דת.

ה. התקדמות - איטית. מאוד. כדי להגיע לחגורה שחורה בקראטה נדרשות בממוצע 5-10 שנות אימון.

וגם מי שקיבל חגורה שחורה, כאילו סיים בית-ספר יסודי ועכשיו רק עולה לתיכון. (עדיין לא לאוניברסיטה).

במילים אחרות, כדי להגיע לדרגת ידע ממשית יש צורך בהרבה שנים של אימונים והשקעה.

לעיתים תוך כדי התהליך לא רואים את ההתקדמות ורק אחרי 10-15 שנים פתאום תופסים איזה מרחק עברנו.

מרתיע? אולי. מי שמחפש אתגרים קלים וסיפוקים מיידיים, לא זה המקום בשבילו. אבל צריך לזכור גם כן שמה שבא בקלות - הולך בקלות. דווקא משום שההתקדמות נבנית בצורה איטית והדרגתית לאורך שנים, היא עוצמתית ואיכותית הרבה יותר.

ו. ותק - אחד הדברים היפים בקראטה הוא שאין כמעט משמעות לותק.

אין מצב שמישהו "תופס תחת" על חשבון מישהו אחר רק בגלל שהוא ותיק יותר ומתאמן יותר שנים ממנו.

להפך, המתאמן הוותיק והמנוסה רק עוזר יותר לחדשים ולצעירים ממנו.

זהו חלק מה"ההון האנושי" שישנו בקראטה - המתאמנים ככלל הינם ברמה אנושית גבוהה ביותר, וזה משפיע בצורה חיובית על היחסים באימונים ומחוצה להם.

ככל שעולים בדרגה ובותק אין פריווילגיות יתר, אלא להפך - יש יותר אחריות.

כך למשל, ראש הדוג'ו הוא זה שבאופן שוטף מנקה ושוטף את רצפת אולם האימון! זה שהוא בעל הדרגה הבכירה ביותר לא אומר שהוא יכול להתחמק מלדאוג למטלות הניקיון ההכרחיות.

ז. זהות - הזהות הלאומית של הקראטה בסיסה ביפן.

ומשכך, באופן טבעי יש בקראטה הרבה מאפייני תרבות יפניים. גינוני הכבוד, הטקסיות, קדושת המסורת, וכן הלאה.

מבחינת המשקל, אלה הם דברים די מינוריים ובודאי שלא זה הוא העיקר, אבל זה בכל זאת נותן צביון מיוחד וטקסטורה מעניינת.

מעל הכל, הזהות האמיתית של הקראטה שוכנת במשפט על פיו הגדיר מייסד השיטה את הקראטה:

"המטרה העיקרית של אומנות הקראטה אינה טמונה בניצחון או בתבוסה, אלא בשאיפה לאופי מושלם של המתאמן".

ח. חסרונות - לטעמי, החיסרון הגדול ביותר של הקראטה הוא הצורך באימון על בסיס יומיומי.

במרוץ החיים השוטף ללא הפסקה של ימינו כמעט בלתי אפשרי לשמור על רצף של אימון אינטנסיבי לאורך תקופת זמן ארוכה.

אבל אין מה לעשות. אם רוצים להתקדם, חייבים כל הזמן למשוך קדימה.

ט. טנדם - משמעות המילה טנדֶם (Tandem) היא הבטן התחתונה.

אחד הסודות העיקריים של הקראטה הוא שבכל תנועה הכח מגיע מהטנדם, כשהאגן מוביל את התנועה.

י. יופי - לא תמיד התנועה היפה יותר היא הטובה יותר. מה שבאמת חשוב זו האפקטיביות.

כ. כוח - הכח הוא בעצם "בלי כח". אם כשאני נותן מכה אני משקיע את כל הכוחות שלי, מה שיתקבל יהיה מכה שטחית שאולי תגרום להקזת דם ו/או לחבורה בשלל צבעי הקשת ביום שלאחריה, אבל לא יותר מזה.

כשאני מכניס כוח בתנועה אני בעצם נועל את השרירים, והמכה שתצא תהיה מכה שבאה מהיד בלבד.

כדי לתת מכה שתחדור את גוף היריב צריך לתת מכה כשהגוף משוחרר והשרירים רפויים, בלי כח. רק אז כל הגוף יוכל להתחבר לנקודת הפגיעה ולהביא את מלוא המסה לידי ביטוי.

ל. לחימה - הצד השני של אומנות הלחימה הוא... הלחימה. כפי שהקראטה הוא אומנות, כך גם הוא לחימה.

מה זה אומר? זה אומר שעם כל הכבוד לצד האמנותי האסתטי והיפה של הקראטה, יש גם צד שני של לחימה.

זה אומר שכדי להתקדם לא מספיק לעשות שרטוט של תנועות יפות באוויר אלא יש צורך להיכנס לתחושה של קרב לחיים ולמוות.

מ. מאפיינים מיוחדים - אני חושב שהמאפיין הייחודי ביותר של הקראטה הוא האימון המיוחד.

אימון מיוחד הוא יציאה משגרת האימונים הרגילה, התכנסות כלל המתאמנים מכל רחבי הארץ במקום אחד שנבחר מראש (בדרך כלל כפר-נוער כלשהו שיכיל את כולם) - ואימונים, הרבה אימונים.

מדובר במצב בו אדם עוזב בית, עבודה, חברים, משפחה - מתנתק מהחיים לשלושה ימים רצופים ומפקיר עצמו למשטר אימונים נוקשה וקפדני בו רק מתאמנים, אוכלים וישנים (אם נשאר זמן).

מה מביא בן אדם שפוי להכניס את עצמו ביודעין לתוך הגיהנום הזה? לא ברור. בתחילת כל אימון מיוחד, כל אחד ואחד מהבוחרים להשתתף באימון מקלל את הרגע שהוא הסכים לכך... אבל בסוף האימון, הרגשת הסיפוק העצמי מפצה על הכל.

אני אישית מבטיח לעצמי כל אימון מיוחד שזאת הפעם האחרונה, ובסוף האימון רץ לחתום שוב לפעם הבאה.

נ. נשים - לא זו בלבד שנשים מהוות חלק לגיטימי בתוך אומנות הקראטה וישנן מספר רב של מתאמנות, הייתי אף מוסיף וטוען שהנשים מוסיפות לקראטה נופך מיוחד משלהן.

נשים מחוברות הרבה יותר לתנועה המעגלית והזורמת, והן באופן טבעי מבינות היטב את הצורך בעבודה עם גוף משוחרר ו"ללא כח", דבר שלגברים לוקח לרוב יותר זמן כדי להבין...

ס. סטיגמות - יש המון סטיגמות...

אנשים חושבים שבקראטה לומדים איך ללכת מכות.

אנשים חושבים שבקראטה לומדים תוך כמה שנים איך לנטרל כל יריב.

אנשים חושבים שבקראטה יש יתרון לאנשים גדולים וחזקים.

אנשים חושבים שבקראטה מאמנים איך לשבור לוח עץ ביד חשופה.

הקרטה מוכר לציבור הרחב בעיקר מתוך סרטים ותצוגות ראווה היוצרים תמונה מעוותת ומטעה.

אבל כידוע, האמת הפוכה לגמרי מן הסטיגמות.

הקרטה הוא אחת האומנויות המעודנות ביותר בין אומנויות קרב המגע. כל המתהדר ביכולותיו הפיזיות העליונות הוא אדם בעל מושג דל ביותר על מהותו האמיתית של הקרטה.

ע. עוצמה - לכל אחד ואחת מאיתנו יש המון עוצמה פנימית שאנו כמעט ולא מנצלים בחיי היום-יום.

אפשר לראות ביטוי לעוצמה החבויה הזו כשאנו ניצבים בפני מצבי קיצון של להיות או לחדול.

למשל, כשאדם מוצא את עצמו נאבק בסכנת מוות - הוא לפתע מוצא בתוכו כמויות עצומות של אנרגיה שתסייע לו להיאבק על חייו. או כשאמא נדרשת להגן על חיי צאצאיה, היא שואבת מתוכה כוחות אדירים ועושה מעשים שלפני כן לא הייתה מאמינה שהיא בכלל מסוגלת לכך.

ניצול האנרגיה הפנימית הזו והוצאתה החוצה נקרא בקרטה "קימֶה".

חלק חשוב מאוד בקרטה הוא הלימוד איך לפתח ולהוציא החוצה את הרבדים הנוספים האלה של האנרגיה.

פ. פציעות - כשמדובר באומנות לחימה, מטבע הדברים יש מידי פעם פציעות.

יחסית לאומניות לחימה אחרות, אחוז הפציעות די זניח.

שברים ממש כמעט שאין. המקסימום שקורה לפעמים הוא שטף דם מקומי או ציפורן שבורה. לא משהו רציני מידי.

כמובן, גם זה לא צריך לקרות, אבל היות ואנחנו לא נלחמים בתנאי מעבדה, אין מנוס ממגע פיזי ולכן גם יש פציעות לעיתים.

צ. צעקות - אחת מן הסטיגמות הבולטות ביחס לקראטה...

הרבה אנשים שמסתכלים מבחוץ על הקראטה רואים בצעקות אקט של התרברבות מיותרת. האמת, כמובן שונה לחלוטין.

חלק חשוב ביותר בכל אומנות לחימה שהיא הוא עניין הנשימה הנכונה.

תמיד צריך לנשום נכון ומשוחרר, אבל באומנות לחימה הדבר נכון פי כמה.

כשלא נושמים נכון הגוף הופך לעצור ומאובן והתנועות נעשות קשות ומקוטעות.

הדרך הטובה ביותר לסיים תנועה היא להוציא את האוויר מהריאות בבת אחת. כך הבטן מתנקת מהאוויר שהיה בתוכה ובאופן אוטומטי הגוף מתפנה לקליטת אוויר נקי חדש.

וכשמבצעים את סחיטת הסרעפת הזו ונושפים החוצה את כל האוויר בבת אחת, זה נשמע כמו... צעקה.

יתרון נוסף של הוצאת האוויר בבת אחת היא תחושת ה"קיאיי" שזו בעצם התחושה של התרוקנות הגוף מכל האנרגיה ברגע שיא אחד. פיצוץ.

יש גם רובד נוסף לעניין.

לפעמים אנחנו צועקים משמחה, או להבדיל, מרוב צער. מתי זה קורה? בשני המקרים הצעקה נולדת משום שאנו לא מסוגלים להכיל את סערת הרגשות שבקרבנו, וחייבים להוציא החוצה אוויר...

אותו הדבר בקראטה! המטרה בקראטה היא להנחית מכה שתסיים את הקרב. לשם כך אנו טוענים את הגוף באנרגיה ושואבים כמה שיותר כוחות,  והכל כדי להתפוצץ על היריב בבת אחת. כמו בקבל חשמלי שאוגר ואוגר חשמל עד שהוא פורק אותו בבת אחת – כך גם בקראטה. הפריקה היא הצעקה.

ק. קטות - הקטה היא הלב של הקראטה. "קטה" היא סדרות תנועות מוסכמות מראש שמציינת קרב דמיוני כלשהו נגד מספר יריבים.

למי שמסתכל מבחוץ, הקטה נראית כאוסף סתמי של תנועות.

האמת היא שהקטה היא התרגול הטוב ביותר כי אני בקטה נלחם נגד היריב הגדול ביותר שלי - אני עצמי.

כל תרגילי הקרב האחרים המבוצעים נגד יריבים ממשיים מיועדים בעצם להבנה טובה יותר של הקטה, והם בעצם תירגול של חלקים מקטה עם יריב אימונים.

תהליך ליטוש הקטה והבנתה אורך שנים, ובמהלכו חוזרים אלפי פעמים על הקטה.

לא די להבין אותה בשכל ובהכרה. הגוף צריך להבין.

ר. ראש הדוג'ו - התרגום של "דוג'ו" ביפנית הוא: "המקום בו מחפשים את הדרך"...

הדוג'ו הוא מקום האימונים הקבוע של המתאמנים. מדובר בדרך כלל באולם ספורט של בית ספר כלשהו.

בדוג'ו מתאמנים על בסיס דו-שבועי, כשראש הדוג'ו מעביר את האימונים לקבוצה של כ-15-20 מתאמנים.

ראש הדוג'ו הוא כמובן בעל הדרגה הגבוהה ביותר באותו דוג'ו. הוא זה שמהווה דוגמא אישית לכולם והוא זה שמוטל עליו לשלב ולשמור על סדר ומשמעת, דרגת הקושי והמאמץ, קצב האימונים, תשלומים, בדיקות רפואיות, מבחנים, תכנית אימונים... בקיצור - ניהול הדוג'ו כולו מונח על כתפיו.

ש. שליטה - כל אימון ואימון צריך להיות בשליטה מלאה. לא יכול להיות מצב בו שתי חברים מתאמנים והאחד פוצע את השני בגלל שלא שלט בתנועות גופו.

זה גם דבר המצביע על חוסר מקצועיות משווע.

כל תנועה צריכה להיות במלוא העוצמה, ויחד עם זאת בקונטרול מלא.

ת. תרגול - בסופו של דבר, הכל חוזר לתרגול.