העולם שבפנים

במסגרת עבודה זמנית לא רצינית אשר נפלה בחיכי הוטל עליי לצלם מספר לא מבוטל של יצורים מסוגים שונים,
לצרכים ביטחוניים מסווגים שמטעם בטחון המדינה ומוסד הנשיאות הקירגיזי אין כאן המקום לפרטם.

למרות שניסיתי ככל יכולתי לשמור על כבוד המקצוע והתאמצתי שלא לשפוט אף אחד לפי מראהו החיצוני, לא יכולתי להתאפק ולקטלג חלק מן המון העם המשחר לפתחי ושהפקיר את דיוקנאותיו הרבגוניים לפתחי חרצובות מצלמתי.

הרי הם מוצגים לפניכם בסדר אקראי:

זקנים – אם הצילומים מתחילים בשעה 13:00 בצהריים, כבר בשעה 8:30 בבוקר יחל להתאסף נחיל פנסניורים המצפים לפתיחת הדלתות בקוצר רוח.

בשעה 12:00 יפרצו זעקות שבר על חוסר ההתחשבות המשווע ועל כך שעדיין לא קיבלו אותם, הם צריכים כבר לחזור הביתה, ובכלל כבר ממש מאוחר! ומה יהיה עם הצילומים?

כבדי השמיעה – בדרך כלל משתייכים לקטגוריית הזקנים דלעיל. תגובתם למשפטים כמו "שלום!", "להסתכל למצלמה", או "אפשר לקום" תהיה:
"מההההההההההההההההההה????????????????????????

אחרי שחוזרים באזניהם על המשפטים הקודמים בצעקות, הם יוסיפו: "אני לא שומע טוב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

המתלוננים – יש כאלה שבטוחים שמצפה להם שטיח אדום פרוס בכניסה וקבלת פנים השמורה למשפחת מלוכה אנגלוסקסית. כשהמציאות לא מסתדרת עם הפנטזיה שלהם, נוצרת קצר חשמלי במוחם ועווית פנימית המסתיימת לרוב באי שביעות רצון קלה. לא משנה מה, הם תמיד ימצאו משהו להתלונן עליו.

האדישים – תעשה להם פוטו-רצח, תירק להם על הפנים או תשפוך להם דלי מים על הראש – הם יהיו אדישים לכל תוצאה. יהיו כאלה שאף יגדילו וישבחו אותך ויגידו: "יצא עשר!" על תמונה שבה הם בכלל נראים כמו המפלצת מלוך נס.

ילדים – ילדים מתחלקים לכמה תת קבוצות: יש את הביישנים, שיסתכלו לכל עבר חוץ מלכיוון המצלמה; יש את אלה שנמצאים במצב קטטוני ומבטם תקוע בנקודה נסתרת בחלל; אבל אני הכי אוהב את הילדים החייכנים שהחיוך מולחם להם לפרצוף וימשיכו לחייך גם אחרי הצילומים...

ההיפר-אקטיבים – אותם הכי קשה לצלם, מפני שהם לא יכולים לשבת רגע בלי לזוז. בתור הצלם הניצב ממול אני מנסה לנקוט במספר טקטיקות שונות בכדי לתפוס את תשומת לבם, ובדרך כלל לא מצליח.

אלה שחושבים שהם מצחיקים – גברים קרחים שמבקשים תמונה עם בלורית; נשים שמבקשות שאוציא אותן בלונדיניות ונטולות קמטים; ישיש שהתיישב מולי ולאחר שמסר לי את פרטיו שאל אותי: נו, כבר מופיע אצלך על המסך "פושע בין-לאומי?"; בסופו של דבר, למרות הבדיחות קרש, זוהי הקבוצה הכי סימפטית.

הנדחפים – אלה שלא ירשו לי לסיים איתם בלי לקבל אישור מהם קודם. אותם אנשים גם ידחפו לתוך המרחב הפרטי שלי וידרשו לראות איך יצאה התמונה.

בנות טיפש עשרה – גם אם הן יצאו מהממות, הן יטענו שהתמונה יצאה מכוערת. קבוצה משיקה לקבוצת ה"מתלוננים", אבל ברמה מעצבנת הרבה יותר.

שמנות – יש כאלו שבקושי נתפסות במסגרת העדשה, (מהסוג שדולפינים מזהים בתור לווייתנים), ולאחר הצילומים הן מזדעקות, מנפנפות בידיהן כתרנגולות מפוטמות המתקשות להמריא, וטוענות ש"הוצאת אותי ממש שמנה בתמונה!!!"

גברת אני מצטער, אבל אם את רוצה תמונה אחרת אני ממליץ לך להצטרף לשומרי משקל.

אתיופים – כן כן, אתיופים. חלק גדול ביותר מהאתיופים מבקש ממני לפני הצילום שאעשה אותם יותר בהירים...

בדרך כלל אני עונה שקצת קשה לי להפוך אותם לאשכנזים, אבל ברצינות – יש בזה משהו מאוד עצוב. אני חושב שאנחנו כחברה צריכים לעשות חשבון נפש אם הגענו למצב שאתיופי מרגיש יותר נוח עם תמונה בגוון בהיר יותר.

החלום של כל צלם – זאת שנכנסת ומבלי להסס ישר שואלת: "איפה אני מתפשטת?"