זה לא כסף, לא הצלחה, לא חברים, לא משפחה, ואפילו לא אהבה.
אז מה כן?
זה ממש פשוט. כל כך פשוט שאתם תצחקו.
***
במשך שנים רבות בזתי בליבי לאנשים הרודפים אחר כבוד.
הם נראו לי אנשים ריקים ואומללים, חסרי ערך עצמי.
כבוד שאדם דורש מאחרים נובע מגאווה ומאגו מנופח, ותו לא. כאלה הזקוקים לכך שאחרים יכבדו אותם משום שאין להם בחייהם דבר מעבר לכך.
ובכלל, כל מושג הכבוד נראה לי ריק מכל תוכן. חז"לינו כבר אמרו את זה במפורש: "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד, כ"א).
תאוות השררה והכבוד גורמת לאדם לאבד את גם את מעט הכבוד שהיה לו, ובלהיטות שלו במרוץ הבלתי נגמר לעבר הכבוד הוא מאבד את עצמו בדרך.
ועל כך נאמר: כל הרודף אחר הכבוד - הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מן הכבוד - הכבוד רודף אחריו.
***
היום אני חושב אחרת.
כבוד הוא לא דבר רע כל כך. צריך להבחין בין סוגים שונים של כבוד: ישנו כבוד שאדם דורש שאחרים יתנו לו, זהו כבוד שבו האדם נהיה תלותי ביחס של האחרים אליו, והוא הכבוד במובן השלילי שלו. לעומתו יש כבוד במובן החיובי, שמבטא מעלה חשובה מאוד. זהו הכבוד שאדם חולק לעצמו ולאחרים.
מהו בעצם הכבוד? - יחס כלפי אדם, חפץ או מעמד, המבטא את ההכרה בכך שאותם דברים חשובים במיוחד, ויש להתייחס אליהם בצורה החורגת מיחס רגיל.
הכבוד הוא ערך בפני עצמו, שלא ניתן לעשות לו רדוקציה לאינטרס תועלתי או נהנתני כלשהו.
התועלת וההנאה נמצאים בקומה הבסיסית של הקיום, ואילו הכבוד והערכים הנובעים ממנו, מהווים קומה גבוהה יותר ונפרדת.
הכבוד מתבטא לא רק בטקסים ומנהגים, אלא גם בערכים מוסריים.
מכיוון שהכבוד במהותו מנותק משיקולי תועלת והנאה, פעמים רבות הוא יוביל להתנהגות שנראית לא מועילה ואף מזיקה עבור העושה אותה.
אנשים בעלי כבוד עצמי ישמרו על כבודם גם במחיר הפסדים גדולים ונזק אישי.
איש כבוד לא ישקר, לא יסוג בו מהבטחתו, ולא ינקוט בדרכים "מלוכלכות", אפילו כאשר הללו עשויות להועיל לו מאד.
לעתים אדם גם ימסור את נפשו מסיבות של כבוד, כמו הקברניט הנשאר אחרון בספינה טובעת, או החייל המסרב לסגת ולהיכנע.
מתבונן חסר חוש כבוד יתייחס לאנשי הכבוד כאל "פראיירים" או משוגעים, ולא יבין מה הבעיה לעשות הכל כדי להרוויח כמה שיותר הנאות ותועלת, בעיקר אם אין חשש להיתפס.
אבל מי שמבין את משמעות הכבוד מבין שוויתור על הכבוד כמוהו כוויתור על האנושיות, והוא אינו מוכן לעשות זאת.
***
זאת אם כן התשובה לשאלה בה פתחתי.
חוסר כבוד הוא הגורם מספר אחת לכל בעיה שיש במדינה.
אדם שאין לו כבוד עצמי יהיה מוכן למכור את אמא שלו כדי להשיג מה שהוא רוצה.
לצערנו אנחנו רואים כיום כי שיקולי תועלת והנאה הפכו להיות הגורם הבלעדי כמעט המכתיב את התנהגותו של האדם.
מושג הכבוד נדחק לשוליים והאדם בן זמננו שואל את עצמו פעמים רבות: בשביל מה? מה יוצא לי מזה?
למה כדאי לי להיות נחמד בכביש לאנשים שאני לא מכיר אם אפשר פשוט לעקוף אותם ולהגיע הביתה מהר יותר?
למה צריך טקסים מיותרים כמו חתונה, כשאפשר פשוט לעבור לגור ביחד?
ומה הטעם להיאבק ולשלם מחיר עבור ערכים, שלא מביאים שום תועלת רווחית?
כל דבר צריך להיות מתורגם לשיקולי רווח והפסד, הנאה ותועלת.
ומכיוון שהכבוד, בהגדרה, אינו הולך יד ביד עם חשיבה תועלתנית כזו – הרי הוא הולך ונדחק מתחומים רבים.
רק תסתכלו על הפוליטיקה של ימינו, שהפכה שם נרדף לשחיתות, ערמומיות ופרגמטיות מלוכלכת.
קשה למצוא היום מנהיגים שיהיו אנשי כבוד אמיתיים, שמושגי האמת, הצדק והיושר הם נר לרגליהם, והם מוכנים לשלם את המחיר הנדרש כדי לא להיכשל בהתנהגות שאינה מכובדת.
***
כל מה שרע כאן במדינה, קורה בגלל שאין לנו כבוד עצמי:
לכן כל אחד מרוכז באגו שלו ולא מעניין אותו אף אחד אחר.
לכן אין חשיבה לטווח ארוך וכל הזמן מרוכזים בכאן ועכשיו.
לכן קיים חוסר בתרבות נהיגה וחוסר בערכי המשפחה.
לכן נטל המחיה הגבוה שאנחנו נאנקים תחת עולו.
לכן הבעיות הבטחוניות שלא מפסיקות לרגע.
הכל מתחיל בכבוד העצמי שלנו. כבודו של אדם הוא ערך הקיום שלו. אדם שאין לו כבוד, אין לו ערך קיומי.
***
לסיום, כמה דוגמאות על השפעת הכבוד שלנו (או העדרו), על שתיים מהבעיות הקיומיות ביותר שלנו: כלכלה וביטחון.
הצרכן הישראלי יתלונן ויפגין ויחתום על עצומות ויפרסם בפייסבוק, אבל כשמגיע מבחן התוצאה, הוא לא באמת יעשה משהו.
תראו את מחאת הקוטג': כמה מכם, עם יד על הלב, קנו קוטג' באופן קבוע והפסיקו למען המחאה? או שגם אתם, כמו רבים אחרים, הקלתם עם עצמכם ואמרתם בשקט ש"אנחנו מאוד מאמינים במחאה, אבל הילד ממש אוהב, מה לעשות…" ולקחתם גביע?
ואז תנובה זרקה לכם עצם, הנחה של כמה אגורות, והופ! חזרתם לאותה נקודה שהייתם בה.
הפחד הזה הוא שמונע פתיחה של רשתות מוזלות: לצרכן הישראלי יש זכרון קצר.
הנה עוד דוגמא: עד מהפכת הסלולר של כחלון, שילמנו כולנו כמה מאות שקלים לחודש על שירות סלולר. ואז, קמו חברות חדשות והציעו מסלול "הכל כלול" במאה שקלים.
ההגיון אומר שכולנו אמורים לעבור אליהן, ובהתחלה זה מה שאכן קרה. אבל אז החברות הותיקות התחילו להציע מסלול זהה, או טיפה יותר זול, והצרכנים חזרו אליהן חזרה על ארבע. אחרי הכל, הם מציעים חבילה זולה בכמה שקלים, למה לא לחזור?
ובכן, זו בדיוק הנקודה.
אם היינו צרכנים נבונים (ומאוגדים) בעלי כבוד עצמי, לא היינו אומרים לעצמנו שהחברות הישנות זולות יותר ושזה בסדר לחזור אליהן.
מה שהיינו צריכים להגיד לעצמנו הוא: "אני לא מאמין להם. הם רימו אותי במאות שקלים במשך שנים, ועכשיו פתאום הם נזכרו שגם הם יכולים למכור בזול – ועדיין להרוויח. אני לא אחזור אליהם, גם אם הם יציעו לי בחינם!"
זו הדרך היחידה שבה משהו אמיתי יכול להשתנות – שהחברות ידעו שאם הן גובות מחיר מופרזמישהו יקום ויכנס לשוק, יציע מחיר טוב יותר והצרכנים יעברו אליו – לנצח. שהם יבטיחו לעצמם שלחברה הקודמת הם פשוט לא חוזרים. זו הדרך היחידה לגרום לחברות לדעת שהן משחקות באש, גם אם עדיין
לא קם להן מתחרה.
אותו הדבר קורה גם בחנויות המזון: נניח שיש סופרמרט קיים ואני מקים לידו סופרמרקט חדש, זול ב-30%. ביום הראשון, כולם כמובן נוהרים אליו – איזה יופי! מהפכה של ממש! ואז עובר עוד יום, והוא מחליט להתחיל להוזיל חלק מהמוצרים ב-40%.
השלב הזה, בו הצרכן יצטרך להחליט לאן הוא נכנס, הוא מה שמונע את ההוזלה הזו.
כי הצרכן לא יגיד לעצמו "וואו, הוא מוכר עכשיו ב- 40% הנחה, ועדיין מרוויח! אני פשוט לא מאמין שהטינופת הזה לקח לי כ"כ הרבה כסף בלי להתבייש. אליו אני לא חוזר!", אלא יגיד לעצמו "40% הנחה זה יותר זול מ- 30%. אני סולח לבעל החנות על כך שעשק אותי שנים רבות, והולך לקנות אצלו."
ואז בעל הסופר החדש ובעל הסופר הישן נכנסים למלחמת מחירים, מלחמה שתגרום לשניהם לרדת על הברכיים ולהפסיד כסף.
סוד קטן: תחרות היא תמיד טובה לצרכנים, אבל לבעל עסק היא ממש לא טובה. אין לבעל עסק שום רצון לפתוח סופרמרקט ליד סופרמרקט קיים ולהלחם בשיניים על כל צרכן. הוא מציע עסקה הוגנת, אבל יודע שברגע האמת הצרכנים לא ידבקו בעקרונות שלהם, אלא ילכו למי שמוכר בזול יותר.
בקיצור, רבותי, תלמדו להיות צרכנים בעלי כבוד עצמי, ותראו איך הכל ישתנה. עד אז – תמשיכו לשלם.
אני יודע שרבים חושבים שהסיבה לעליית האנטישמיות היא מדיניות ישראל, התפשטות האיסלם, ההסברה.
כל זה אולי נכון חלקית, אבל זה לא הגורם המרכזי.
הסיבה העיקרית היא, שישראל מצטיירת כעלובה.
כבר כמה עשורים היא מתנצלת, מפייסת, מקפיאה, מתפשרת, מתנתקת ולא מבינה למה כל הזמן שונאים אותה יותר ויותר.
“במה אני לא בסדר?” היא ממלמלת לעצמה בעצב וסוקרת את דמותה במראה, כמו אישה מוכה. “אולי אני צריכה להתלבש יותר יפה ואז הוא יאהב אותי?”
את לא בסדר בזה שאת כל הזמן מנסה להיות בסדר, מטומטמת.
איך זה ייתכן שהאנטישמיות הולכת וגוברת? הרי אנחנו יוצאים מגדרנו כדי למצוא חן בעיני כולם!
אהה – זהו. בואו נקרא שוב את המשפט האחרון – אנחנו יוצאים מגדרנו כדי למצוא חן בעיני כולם.
עם כל הקידמה והתרבות והציביליזציה, אף אחד לא אוהב חננות שמתנצלים ונותנים לך את הסנדוויץ' כדי שתרשה להם ללכת.
אם אתה חזק ומפחיד מספיק, יתחילו למצוא לך צידוקים, להעריץ אותך בסתר (או בגלוי), או שפשוט יקבלו את המצב כנתון שיש להתאים אליו את ההתנהלות ואת ההצבעות באו"ם.
ישראל היתה בשיא הפופולריות שלה ב-30 השנים הראשונות, כאשר היה ברור שהיא לא פראיירית של אף אחד, כאשר אנטישמים התחבאו בחורים כי נפל פחד היהודים עליהם, וערבים מיהרו להפוך את הדרכון שלהם, או לדבר ערבית בלחש אם ידעו שיש ישראלי בסביבה.
במילים פשוטות: זכית להערכה כאשר פחדו לקבל ממך מכות.
זה היה לפני עידן הספקות, שהפך לרעה החולה של החיים בישראל. ישראל חושבת שזה כבוד גדול להטיל ספקות בעצמה.
מחנכים על זה שכוחנו בוויכוחינו. בולשיט. תתווכחו על מחירי הדלק, על מכבי ת"א וסוציאליזם. לא על הבסיס, לא על השאלה אם מותר לנו לחיות כאן או לא, ואם זה בסדר לנצח במלחמה.
כדי שאחרים יגידו שאתה צודק, צריך קודם כל שאתה תגיד את זה. מה מסובך?
כל כך פשוט, אל"ף בי"ת של פסיכולוגיה. תכבד את עצמך אם אתה רוצה שיכבדו אותך.
יש כמה משמעויות למילה המיודעת "שואה", אבל במחצית השנייה של המאה העשרים נוצקה משמעות מיוחדת למילה, והיא השמדתם השיטתית של כשישה מיליון יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה.
יש הטוענים כי מאז המילה "שואה" אינה מבטאת אסון "רגיל" אלא היא מילה מיוחדת שמסמלת את חורבנו של עם. ג'נוסייד.
יש מספר רב של דוגמאות לרצח עם שאירעו במהלך ההיסטוריה. כך למשל: רצח העם הארמני שבוצע ע"י הטורקים, בו נרצחו כמיליון איש בקירוב; רצח העם בקמבודיה שבוצע ע"י הח'מר רוז' שרצחו כ-2 מיליון אזרחי המדינה אשר היוו שליש מאוכלוסיית המדינה בת 6 מיליון; המפלגה הקומוניסטית בסין שרצחה כ-39 מיליון מאזרחיה; וכמובן - גרמניה הנאצית שביצעה רצח עם של כ-11 מיליון בני אדם, מתוכם כ-6 מיליון יהודים.
בסך הכל, נרצחו 174 מיליון איש במאה ה-20 בכ-8,200 מקרים של ג'נוסייד ומעשי טבח.
אך ישנו רצח עם אחד שבו אין כלל תמימות דעים על כך שמדובר בכלל ברצח עם.
לפי חומר הלימודים הנלמד בבתי הספר באמריקה ומועבר כגרסא הרשמית לאזרחים, לא מדובר ברצח עם אלא בהיכחדות עצמית ומוות כתוצאה ממחלות.
לא רק שאין הסכמה על כך שמדובר ברצח עם אלא שאין גם מספרים מוחלטים - אף אחד לא יודע בדיוק כמה מיליוני בני אדם נהרגו במהלך תהליך ההכחדה הארוך והמתמשך הזה.
אני מדבר כמובן על רצח העם הארוך בהיסטוריה - הכחדת האינדיאנים בארצות הברית שבוצעה בדרכים שונות על ידי המתיישבים מאירופה כנגד ילידי יבשת אמריקה.
עם תחילת ההתיישבות הלבנה מנו האינדיאנים, על פי הערכות שונות, 10 עד 114 מיליון נפש במאות שבטים שונים. כיום, 160 שנים לאחר השמדתם הכמעט מוחלטת, האינדיאנים בארצות הברית מהווים מיעוט אתני המונה כ-2.5 מיליון נפש בלבד.
כן כן, ייתכן בהחלט שארה"ב בצעה את רצח העם הגדול בהסטוריה.
***
הרבה לפני פיתוח תורת הגזע ע"י היטלר, האמריקאים חילקו את תושבי ארה"ב לארבעה גזעים, לפי סדרי חשיבות:
גזע ראשון – לבנים, גזע שני – צהובים, גזע שלישי – שחורים, גזע רביעי – אדומים.
האינדיאנים לא נחשבו בעיני האמריקאים כבני אדם אלא כ"חיות שיצאו מן היער".
בזמנים קדומים יותר תואר מיגור האינדיאנים באמריקה כתופעה חיובית, ואפילו הנשיא תאודור רוזוולט תיאר את הטבח וההתעללות בגופות שנעשה ב"סנד קירק" בקולורדו כ"מעשה הצודק והמועיל ביותר שנעשה אי פעם בסְפר".
המתיישבים האנגלים שיישבו את צפון אמריקה במאות ה-17 וה-18 השתייכו לכנסיות הפרוטסנטיות והאמינו כי לאינדיאנים אין נשמות וכי הם אינם בני אנוש. הם ראו בהם בהם בני שטן פרימיטיבים הניצבים כמכשול לפני הקדמה. בפועל היה האינטרס העיקרי של הכנסיות הללו לסייע למאמיניהן להשתלט על אדמותיהם של הילידים - וכל האמצעים היו כשרים לטובת מטרה זו. כך לדוגמא, רבים אימצו לעצמם את המנהג לשלוח לאינדיאנים, כמחווה של רצון טוב, שמיכות; אלא שהיו אלה שמיכות שהשתמשו בהן חולי אבעבועות שחורות, ולשולחים היה ברור כי לילידי היבשת לא היו נוגדנים כנגד מחלה זו. בדרך זו הושמדו כפרים אינדיאנים שלמים.
נכון, מעולם לא דובר על מדיניות פדרלית של השמדתם של האינדיאנים (כמו למשל ועידת ואנזה במהלך השואה). ואולם, המדיניות האמריקנית כלפי האינדיאנים הייתה ברורה בכל שלבי ההשתלטות על הטריטוריות ממזרח למערב.
תהליך ההשמדה היה באמצעות אינטרסים משותפים של השלטון הפדרלי, השלטון המדינתי ואינדיבידואלים ביחד עם גורמים סביבתיים; ההשמדה הייתה מנוגדת לכל עיקרון יסוד של החברה האמריקנית כפי שנוסחו בחוקה ובמגילת הזכויות. בנוגע לאוכלוסייה השחורה בארצות הברית, האינדיאנים נחשבו משוללי כל זכות אנושית. כמו כן, ההשמדה האינדיאנית בוצעה בשם "הקידמה" אותה שאף האדם הלבן להביא לעולם החדש.
מלחמות האינדיאנים לא נועדו להשמדת עם במובנה המודרני, אלא הורכבו מסדרת מלחמות טריטוריה אכזריות וחסרות רחמים משני הצדדים הנִצים, שהסתיימו לבסוף ב–1890, בטבח ב”וונדד ני” (Wounded Knee), הקרב האחרון שבו לחם צבא ארצות הברית בשבט אינדיאני עצמאי.
את מדיניות הממשל כלפי האינדיאנים אפשר בהכללה לחלק לשלושה שלבים היסטוריים:
א. הפרדה – ניסיון לעריכת טרנספר באינדיאנים הרחק מאיזור ההתיישבות הלבנה.
ב. ריכוז – צמצום אדמותיהם של הילידים וריכוזם בשמורות. (מזכיר למישהו משהו?)
ג. כור היתוך – לאחר הכנעת האינדיאנים, שילובם בחברה האמריקאית ע"י חינוך מחדש.
השמדת האינדיאנים התאפשרה על רקע כמה תהליכים מקבילים: הנצחת מעמדם של הילידים כנחות ביחס למתיישבים הלבנים; דחיקת האינדיאנים מאדמותיהם; הצדקת ההרג בילידים באמצעות תורות "מדעיות" גזעניות שצמחו באירופה; ההשפעות ההרסניות של המגע בין תרבות המערב של האדם הלבן לבין התרבות המסורתית של השבטים – מגע שהביא לידי שינוי המאזן האקולוגי, הביולוגי והחברתי של אלה האחרונים.
ארצות הברית האמינה ברעיון "הייעוד הגלוי" (Manifest Destiny); על פי רעיון זה תפקידה של הציוויליזציה הוא להתפשט אל שטחי המערב וליישב את האדם הלבן על פני כל היבשת. הגשמת מטרותיה המעשיות של הדמוקרטיה הזאת הייתה כרוכה בביטול מוחלט של זכויות האינדיאנים!
***
אנקדוטה מעניינת מטקס ההשבעה שכל מתאזרח אמריקאי עובר: השופט שדיבר וניהל את הטקס, "הסביר" למתאזרחים הטריים שלמעשה ארה"ב היא אומה של מהגרים וכל אמריקאי הוא או מהגר בעצמו, או צאצא למהגרים. מעניין מאד, השופט כנראה "שכח" שחיו באמריקה שבטים של ילידים, הלא הם האינדיאנים.
האם המערכת האמריקאית מנסה לטאטא את מה שנעשה להם ע"י המהגרים האירופאים (רצח עם לכל דבר ועניין) ואת העובדה שהם האמריקאים המקוריים?
בואו נקשיב שוב לדברי מנהיגי האומה האמריקאית בכבודם ובעצמם;
הנשיא אנדרו ג'קסון: "השבטים הללו אינם יכולים להתקיים כשהם מוקפים בהתנחלויות שלנו ותוך מגע מתמיד עם אזרחינו. הם חסרי אינטליגנציה, יצרנות, הרגלים מוסריים ואף שאיפה להשתפר. הם יאלצו להכנע לכוח הנסיבות ובבוא העת – להיעלם."
בדומה לו טען בנג'מין פרנקלין, מאבות האומה האמריקנית: "אם רצונה של ההשגחה העליונה שפראים אלו ייכחדו, כדי לפנות מקום לבוני הארץ, אין זאת מן הנמנע שהכח הוא שיהיה האמצעי ההולם להשיג זאת."
הגדיל לעשות דייוויד לוי, חבר הקונגרס, שטען כי: "האינדיאנים הם שדים, לא אנשים. יש להם צורה אנושית, אבל אין להם שום פרט מהלב האנושי. אימה ותיעוב מתעוררים בהכרח כשחושבים עליהם. אם אי אפשר לגרום להם להסתלק – יש להשמידם."
ומה אומר בית המשפט בנדון?
ב-1980 ביהמ"ש העליון בארה"ב קבע, שההשתלטות ב-1876 על הבלק הילס הפרה את החוזה שנכרת עם שבט הסו.
ברוב קולות, השופט בלקמון כתב: "מקרה יותר מצחין ומסריח של הפרת הסכם מבישה כזו, קרוב לוודאי שלעולם לא ימצא בהיסטוריה שלנו".
אך ביהמ"ש סירב להחזיר את האדמה לסו, וקבע שיקבלו פיצוי במקום.
שוויו כעת מעל ל-600 מיליון דולר, והוא עדיין לא נתבע.
עד עתה, הסו לא מוכנים לוותר על זכותם באדמות בלק-הילס, מקום שבעיניהם נחשב מקודש.
דומני שהציטוט המתאים כאן הינו כפי שאמר אחד ממנהיגי שבט הלקוטה: "מנהיגי ארצות הברית הבטיחו לנו הבטחות לרוב, יותר משיכולתי לזכור. אבל הן לא קיימו אותן, פרט לאחת: הם הבטיחו לקחת את אדמתנו, והם אכן לקחו אותה".
***
אסיים בדבריו של הצ'יף "פר רובץ" (Sitting Bull) מנהיגם הנערץ של בני שבט הלקוטה-סיו:
"כל חיי נאלצתי להקשיב לרטוריקה שהציגה את ארה"ב כמופת של חרות ודמוקרטיה. הארץ הנאורה וההומניטרית ביותר בהיסטוריה, אומת חוק, שבשונה מאחרות מעולם לא נקטה פוליטיקה פולשנית או תוקפנית.
אני משוכנע כי גם אתם שמעתם זאת בעבר. זוהי האמת הרשמית בארה"ב. כך מלמדים את ילדי ביה"ס וזוהי העמדה המוכתבת לציבור הכללי.
ובכן, יש לי חדשות חמות בעבורכם: זהו שקר.
כל העניין הינו שקר, וכך זה היה תמיד.
לא נתייחס כאן לעובדות הגלויות היכולות להפריך שקר זה, עובדות שעליהן יכולים להצביע השחורים, המהגרים, הצ'יקאנוס או האסייאתים בצפון אמריקה, שלא להזכיר את המקסיקנים עצמם, את תושבי ניקרגואה, פורטו ריקו, גוואטאמלה, הוואי, סמואה, איי מרשל, גואה, הפיליפינים, קובה, ויטנאם, הרפובליקה הדומיניקנית, לבנון, פנמה, עיראק ועוד כמה עשרות עמים ממקומות שונים בעולם שסבלו מפלישה ומכיבוש אמריקני מיד ראשונה.
מעבר לכך, יש עוד עניין קטן של ג'נוסייד שיש להביאו בחשבון.
אני מדבר על הג'נוסייד שבוצע באינדיאנים. ג'נוסייד שהתחיל ברגע שהספינה האירופית הראשונה הפליגה לעולם החדש. ג'נוסייד שממשיך להתרחש ברגע זה ממש.
אין חוק שארה"ב לא הפרה. אין פשע כנגד האנושות שהיא לא ביצעה. וכל זה עדיין נמשך".
בשנת 1978 עלה לאקרנים הסרט "השועל בלול התרנגולות" שהיה מעובד על פי ספרו של אפרים קישון. הסרט נחל כשלון חרוץ וחתם את הגולל על הקריירה של קישון כבמאי קולנוע.
שנים רבות אחרי כן עדיין תהה קישון מדוע נכשל הסרט ולבסוף הגיע למסקנה:
לא הסרט נכשל, אלא "הקהל נכשל".
***
נכנסתם לרכב. התנעתם. שילבתם להילוך. נסעתם. מרגע זה והלאה אתם נמצאים בשדה מכשולים - המכשולים הם יתר המכוניות מסביב.
הנהגים במכוניות, במכשולים, מסביב פחות טובים מכם. מטרתכם היא לעבור את מסלול המכשולים כדי להגיע ליעדכם בשלום. כדי להשיג יעד זה עליכם לא לוותר לאף אחד בשום שלב ולעשות כל מה שידרש: לחתוך. לקחת זכות קדימה. לעקוף במקום אסור. להוריד או להעלות נוסעים תוך כדי חסימת מסלול הנסיעה של הרכב מאחוריכם. להאיץ ברגע שמישהו מנסה לעקוף. לסטות נתיב ללא איתות. להכנס לצומת לא פנוי. לצפור. לקלל. לסנוור. לנפנף בתנועות ידיים. להוציא מהכלים. לגזול את הצדק לאור היום.
אתם לא רואים אף אחד מהנהגים שמסביב ממטר. אלו מכשולים בלבד.
***
3 פרשיות שהסעירו את הפייסבוק במהלך החודש האחרון:
1. פרשת סהר בצ'י.
הפגנה חברתית שנערכה מול ביתו של שר האוצר, יאיר לפיד, הסתיימה בטונים צורמים: שתי בחורות שעוכבו לחקירה טוענות, כי אחד השוטרים הכה אותן והטריד אותן. אלא שהמפגינות לא הסתפקו בכך. הן העלו פוסט בו פירטו את נסיבות המקרה וצירפו תמונה של השוטר תוך שהן מצטטות אותו - "השוטר שאל אותנו אם באנו לחפש בולבולים".
משטרת תל אביב הכחישה את הדברים וטענה בתגובה כי המפגינות הן שתקפו את השוטר.
לצד ההאשמות שהופצו ברשת, נפתחה חזית נוספת, שיצאה מהעולם הווירטואלי אל עיר מגוריו של אותו שוטר – קריית עקרון. הופצו עלונים וכרזות הנושאים את תמונתו של השוטר לצד הכיתוב הבא: "תושבי עקרון והסביבה ראו הוזהרתם! השכן שלכם סהר בצ'י, שוטר במשטרת ישראל, אמר לשתי נשים צעירות במהלך הפגנה 'באתן לחפש בולבולים?'.
יומיים לאחר מכן, הופץ גם סרטון שצולם יומיים לפני ההפגנה המדוברת, בו נראית אחת המפגינות מתעמתת עם שוטר אחר, מתוך כוונה להראות את אופן ההתגרות שלה במשטרה. שתי המפגינות מוכרות בפעילות המחאה שלהן, ואחת מהן גם נעצרה בעבר.
מי צודק? מה קדם למה? השוטר תקף את המפגינות - או להיפך?
הפייסבוק הפך לכלי תקשורתי שמשמש לשיווק עמדות אישיות שנכפות על הצד השני ללא בחירה.
נכנסנו למצב של "לוחמת פייסבוק": כל קבוצה או בעל אינטרס מנסה לגייס אותי לשרותו, ולעזאזל השאר. "תרבות דיון"? מה זה בכלל???
וכפי שראינו, אין גבולות גם בתגובות. הן הופכות להיות יותר ויותר מתלהמות, מוחצנות ומעליבות. תגובות שמעלות האשמות חסרות בסיס כלפי אנשים שלא יכולים להצדיק את עצמם, תגובות מאיימות, ותגובות שמאחלות מוות לאנשים.
ממש כמו ההתנהגות בכבישים.
עוד לפני כניסת הפייסבוק לחיינו, היו הכבישים. ובשני המקרים אנו עדים לאותה התנהגות בדיוק.
בשני המקרים מדובר באנשים אמיתיים בשר ודם שיושבים ליד ההגה/המקלדת, בשני המקרים רואים תמונה קטנה של האנשים מרחוק אבל במאמץ קטן אפשר לגלות בדיוק במי מדובר, ובשני המקרים האנשים שליד ההגה/מקלדת מתייחסים לזולתם כאילו לא מדובר באנשים כמוהם אלא חיות. מתנהגים בצורה מגעילה, משמיצים, מעליבים, מקללים, מאיימים... והיד עוד נטויה.
הישיבה מאחורי מסך המחשב מעניקה אשליה של מחיצה ביני לבין העולם. אני פה והם שם, רחוקים ומנותקים ממני.
ובכבישים, אותו הדבר – הישיבה מאחורי השמשה נותנת לנהג הגנה מדומה של חסימה בינו לשאר העולם. הם לא רואים אותו באמת, הוא הרי נמצא מאחורי השמשה. ובשל כך, הוא כמובן רשאי לעשות הכל. לנהוג איך שהוא רוצה, ולעזאזל השאר.
כל התופעות הללו אינן נובעות מחוסר ריכוז. הן נובעות מחוסר אכפתיות כלפי הנהגים האחרים. "תרבות נהיגה" הוא מושג שמזמן אבד עליו הכלח. אין שום תרבות בנהיגה בישראל.
***
היום כולם הפכו לשופטים ומבקרים של ה-כ-ל. לכל אחד יש דעה משלו וכל אחד יודע בדיוק מה צריך לעשות עם כולם. ולכן - מגיבים, מעירים, מעליבים, צופרים, מקללים, משתלחים, ועושים הכל כדי לתקן את השני (אבל לא את עצמי, חס וחלילה. לתקן את השני זה הרי הכי קל).
הלו! מה עם קצת ערכים כמו צניעות, ענווה, משמעת, כבוד?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: