העולם שבפנים

באחד האמשים שעברו ראיתי את הפרק האחרון של "החיים זה לא הכל", וגיליתי שהיא הפכה לסדרה טרחנית ומייגעת. למרות שלא נהניתי כל כך, המשכתי לצפות, לזכר זמנים עברו.

אחח, איפה הימים, כשבתיה ומאיר הזקנים נראו כמו זוג מצוי (כמעט), כשהצחוק של קנובלר היה משעשע, למיקי ברנשטיין קרה אסון פחות מפעם בדקה, והריקנות באמת הייתה הורסת?

התכנית התחילה כתכנית מצבים די שגרתית ובלי יומרות גדולות מידי, אך קלעה בול לטעמו של הקהל הישראלי, והתבררה כשילוב כיפי בין תסריט פשוט ומהנה לבין צוות שחקנים מוצלח. אבל, כמו רבות לפניה, היא לא ידעה מתי להפסיק.

כל סיטקום בא יומו, ובמיוחד כשהתכנית מתבססת על קטעי סלפסטיק והומור נמוך שאף פעם אי אפשר למתוח אותם עד אין קץ.

גם בימיה הגדולים זו לא הייתה תכנית מושלמת, וחסרה עלילה משמעותית יותר. כדי לחפות על החוסר הזה, בהרבה פרקים התסריטאים לא התביישו ממש לגנוב פרקים שלמים מתוך סדרות כמו סיינפלד ודומותיה. הפרק האחרון שחזיתי בו היה יבשושי (כרגיל), עד לקטע הסיום שבו נערכה מלחמת עוגות המונית עם רקע שחור לבן וקרם בטעם של פעם.

אפילו הקטע המוצלח יחסית הזה, הזכיר לי קטע מוצלח בהרבה מתוך סרט ישן מ- 1965 בשם "המירוץ הגדול". זה היה סרט ארוך מידי, סצנות הומות  והמון ספייס. כנראה שלפני 50 שנה הקטעים הפתטיים האלה השפיכו מצחוק. היום, עבר זמנם. בדיוק כמו "החיים זה לא הכל".

אבל הסצנה של העוגות פשוט נהדרת.

סיינפלד. ג'רי סיינפלד.

מה לא נאמר על האיש והתופעה.

הבנאדם פרץ ללב התודעה העולמית בתחילת שנות ה-90, כשהגיח משום מקום עם תוכנית טלוויזיה שהתמקמה בז'אנר הלעוס של קומדיית המצבים (סיטקום), והפכה במפתיע לתוכנית הטובה ביותר בהיסטוריה.

כמו תמיד, ג'רי עצמו הגדיר את המצב בצורה הטובה ביותר. הוא אמר שבחייו של סטנדאפיסט יש חמישה שלבים:

1.      מי זה ג'רי סיינפלד?

2.      תשיג לי את ג'רי סיינפלד.

3.      תשיג לי מישהו שדומה לג'רי סיינפלד.

4.      תשיג לי את ג'רי סיינפלד הבא.

5.      מי זה ג'רי סיינפלד?

תוכניות רבות מספור ניסו לחקות את ההצלחה של סיינפלד, אך נידונו לכישלון. אין מה לעשות, גאונים קומיים כמו ג'רי סיינפלד ולארי דיוויד נוצרים פעם בדור.

כוחה של הסדרה היא בפשטותה. אם עד עידן סיינפלד חשבנו שסדרה טובה צריכה להכיל פעלולים מיוחדים, עלילה יוצאת דופן, שחקנים גדולים או תסריט טוב במיוחד, באה סיינפלד והוכיחה שאפשר גם בלי כל אלה.

אין בה שחקנים מהשורה הראשונה. (ג'ורג' ואיליין שחקנים טובים, אבל לא נהדרים. קריימר הוא דמות לתפקיד אחד, ולקרוא לג'רי שחקן גרוע תהיה מחמאה).

אין בה עלילה כמעט. רוב הסדרה מתרחשת בסלון דירתו של ג'רי.

אפקטים? חוץ מהבעות הפנים של קריימר, נאדה.

תסריט? כן, בטח. מונולוגים בין ארבעה חברים שנמצאים תחת כתלי ארבעת קירות דירה אחת ולא מדברים על שום דבר חשוב.

התכנית לא הייתה מבוססת על יחסי משפחה או על עמיתים לעבודה. לא היה שום קשר בין הדמויות.

זאת הייתה תכנית על כלום.

ולמרות כל זה, הסדרה שודרה במשך 9 שנים וארכה 180 פרקים, כשפרק הסיום שלה נצפה על ידי קהל של כ-76 מיליון צופים. ג'רי סיינפלד סירב להצעה להמשך התוכנית עבור 5 מיליון דולרים לפרק.

אז מה סוד ההצלחה?

הסוד היה בשתי הכותבים: ג'רי סיינפלד ולארי דיוויד.

ג'רי ולארי היו אחראים על ההצלחה מהצד באותה מידה שמייקל ג'ורדן ופיל ג'קסון היו אחראים על אליפויות. שני מוחות, ומוציא לפועל אחד.

סיינפלד הוכיחה שסדרה גאונית באמת לא צריכה יותר מכמה דמויות שיושבות ומדסקסות ביניהן על הפרטים הזניחים של חיי היום-יום. כל זאת, כמובן בהנחה שיש לך 2 כותבים כמו ג'רי ולארי.

השניים הצליחו להעביר למרקע את סיטואציות היומיומית שעוברת על כולנו, ולגרום לנו להזדהות עם כל רגע.

לכל אחד שראה את הסדרה היה רגע שבו הוא צחק ואז אמר לעצמו: "זה כל כך נכון!"

אוקיי, אני מודה, זו תופעה שקוראת בהרבה סדרות ומופעי סטנד-אפ. הגדולה של סיינפלד היא שאנשים לא רק שמזדהים עם סיינפלד בזמן הצפייה בתכנית, אלא גם במהלך החיים - יום, חודש או שנה לאחר מכן – אתה תתקל במצב שגרתי ותגיד לעצמך: "וואו, זה בדיוק כמו בסיינפלד!" סיפורים מהחיים שמזכירים מקרים בסיינפלד כבר הפכו לביטוי "מקרה סיינפלד", ו"קרה לי סיינפלד!"...

אם סיינפלד הייתה קומדיה על החיים, "תרגיע" היא החיים עצמם.

אחרי הסיום הקולוסאלי של סיינפלד, החליט לארי דיוויד לכתוב סדרת טלוויזיה קומית אחרת. הוא קרא לה "curb your enthusiasm " (מילולית: "רסן את התלהבותך"), והרעיון היה אפילו יותר פשוט מסיינפלד. התכנית תהיה על חייו האישיים של לארי דיוויד כמיליונר המחפש מה לעשות עם עצמו. הסדרה שודרה ברשת HBO המתירנית, וכך היה ללארי חופש מוחלט לעשות ככל העולה על רוחו, מה שלא יכל לעשות בשעתו כשסיינפלד שודרה ב- NBC השמרנית.

בעיקרון התכנית הייתה באותו הפורמט של סיינפלד, רק צעד אחד קדימה.

הסדרה אף תוארה בתור "סיינפלד על ספידים", בשל העובדה שסיינפלד הייתה פוליטיקלי קורקט ליד תרגיע.

נשמע טוב מידי מכדי להיות אמיתי? נכון. אני חייב להודות שנסחפתי קצת בהתלהבות שלי אחרי תרגיע, עד שנרגעתי.

חלק גדול מהגאוניות של סיינפלד היא במידתיות שלה, כלומר באופן שהיא לוקחת נושא מסוים ודנה בו בדיוק מספיק זמן כדי להעביר את המסר, אבל לא יותר מידי זמן עד שיימאס הדיון.

ב"תרגיע" לעומת זאת, הכל סובב סביב לארי דייויד, טיפוס נרגן ונוירוטי, שהוא כביכול ממשיך דרכו של ג'ורג'. לארי הוא קורבן של הנסיבות אבל הוא דמות טרחנית ומעצבנת ברמות על, ושמתי לב שאין פרק שעובר בלי שיהיה קטע של צעקות, צרחות וזעקות שבר בין לארי למישהו אחר.

אבל זה לא הדבר הכי גרוע. מה שבאמת הורס את התוכנית ומוציא את העצבים זה הקטע שבו לארי מתווכח על שטויות, ובמקום דקה הוא מתווכח במשך 5 דקות רצופות והופך את הויכוח למגוחך ובלתי נסבל.

אני חושב שבסיינפלד ג'רי איזן את לארי וביחד הם יצרו שילוב מנצח. בתרגיע לארי הכותב הראשי היחידי והוא מתפרע עם הרעיונות שלו עד הסוף בלי שאף אחד יעז לשים לו מעצורים.

מצד שני, היתרון של תרגיע על סיינפלד הוא שלפעמים יש שם הברקות חד פעמיות שבסיינפלד לא היו מעיזים לעשות כי הם מעבר לגבול הטעם הטוב.

לדוגמא, באחד הפרקים יש קטע של OPENING GRAND במסעדה יוקרתית, וברגע מסוים השף מתעצבן על משהו ופולט קללה גסה לאוויר. כל הסועדים משתתקים ונוצרת דממה מעיקה, עד שלארי מציל את המצב ומשחרר אף הוא קללה מפולפלת. מייד אחריו כל אחד מקלל בתורו כיד הדמיון הטובה עליו עד שכולם פורצים בצחוק רם והקרח נשבר.

אין מצב שהיו עושים קטע בוטה כל כך בסיינפלד, עם כמות קללות F WORD כזאת...

אבל קטעים כאלה נדירים למדי, ורוב התכניות מייגעות מידי וכיפיות פחות מסיינפלד.

לסיכום: כל המכורים לסיינפלד, וכל מי שאהב את סיינפלד כי הבין את הרעיון הגאוני שמאחוריה, ולא רק אהב אותה כי זה היה באופנה – יאהב גם את תרגיע.

בשורה התחתונה תרגיע היא סדרה פחות טובה, ואף קשה יותר לעיכול מסיינפלד, אבל יש בה גם יתרונות שאין בשום תכנית אחרת.