זה לא כסף, לא הצלחה, לא חברים, לא משפחה, ואפילו לא אהבה.
אז מה כן?
זה ממש פשוט. כל כך פשוט שאתם תצחקו.
***
במשך שנים רבות בזתי בליבי לאנשים הרודפים אחר כבוד.
הם נראו לי אנשים ריקים ואומללים, חסרי ערך עצמי.
כבוד שאדם דורש מאחרים נובע מגאווה ומאגו מנופח, ותו לא. כאלה הזקוקים לכך שאחרים יכבדו אותם משום שאין להם בחייהם דבר מעבר לכך.
ובכלל, כל מושג הכבוד נראה לי ריק מכל תוכן. חז"לינו כבר אמרו את זה במפורש: "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד, כ"א).
תאוות השררה והכבוד גורמת לאדם לאבד את גם את מעט הכבוד שהיה לו, ובלהיטות שלו במרוץ הבלתי נגמר לעבר הכבוד הוא מאבד את עצמו בדרך.
ועל כך נאמר: כל הרודף אחר הכבוד - הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מן הכבוד - הכבוד רודף אחריו.
***
היום אני חושב אחרת.
כבוד הוא לא דבר רע כל כך. צריך להבחין בין סוגים שונים של כבוד: ישנו כבוד שאדם דורש שאחרים יתנו לו, זהו כבוד שבו האדם נהיה תלותי ביחס של האחרים אליו, והוא הכבוד במובן השלילי שלו. לעומתו יש כבוד במובן החיובי, שמבטא מעלה חשובה מאוד. זהו הכבוד שאדם חולק לעצמו ולאחרים.
מהו בעצם הכבוד? - יחס כלפי אדם, חפץ או מעמד, המבטא את ההכרה בכך שאותם דברים חשובים במיוחד, ויש להתייחס אליהם בצורה החורגת מיחס רגיל.
הכבוד הוא ערך בפני עצמו, שלא ניתן לעשות לו רדוקציה לאינטרס תועלתי או נהנתני כלשהו.
התועלת וההנאה נמצאים בקומה הבסיסית של הקיום, ואילו הכבוד והערכים הנובעים ממנו, מהווים קומה גבוהה יותר ונפרדת.
הכבוד מתבטא לא רק בטקסים ומנהגים, אלא גם בערכים מוסריים.
מכיוון שהכבוד במהותו מנותק משיקולי תועלת והנאה, פעמים רבות הוא יוביל להתנהגות שנראית לא מועילה ואף מזיקה עבור העושה אותה.
אנשים בעלי כבוד עצמי ישמרו על כבודם גם במחיר הפסדים גדולים ונזק אישי.
איש כבוד לא ישקר, לא יסוג בו מהבטחתו, ולא ינקוט בדרכים "מלוכלכות", אפילו כאשר הללו עשויות להועיל לו מאד.
לעתים אדם גם ימסור את נפשו מסיבות של כבוד, כמו הקברניט הנשאר אחרון בספינה טובעת, או החייל המסרב לסגת ולהיכנע.
מתבונן חסר חוש כבוד יתייחס לאנשי הכבוד כאל "פראיירים" או משוגעים, ולא יבין מה הבעיה לעשות הכל כדי להרוויח כמה שיותר הנאות ותועלת, בעיקר אם אין חשש להיתפס.
אבל מי שמבין את משמעות הכבוד מבין שוויתור על הכבוד כמוהו כוויתור על האנושיות, והוא אינו מוכן לעשות זאת.
***
זאת אם כן התשובה לשאלה בה פתחתי.
חוסר כבוד הוא הגורם מספר אחת לכל בעיה שיש במדינה.
אדם שאין לו כבוד עצמי יהיה מוכן למכור את אמא שלו כדי להשיג מה שהוא רוצה.
לצערנו אנחנו רואים כיום כי שיקולי תועלת והנאה הפכו להיות הגורם הבלעדי כמעט המכתיב את התנהגותו של האדם.
מושג הכבוד נדחק לשוליים והאדם בן זמננו שואל את עצמו פעמים רבות: בשביל מה? מה יוצא לי מזה?
למה כדאי לי להיות נחמד בכביש לאנשים שאני לא מכיר אם אפשר פשוט לעקוף אותם ולהגיע הביתה מהר יותר?
למה צריך טקסים מיותרים כמו חתונה, כשאפשר פשוט לעבור לגור ביחד?
ומה הטעם להיאבק ולשלם מחיר עבור ערכים, שלא מביאים שום תועלת רווחית?
כל דבר צריך להיות מתורגם לשיקולי רווח והפסד, הנאה ותועלת.
ומכיוון שהכבוד, בהגדרה, אינו הולך יד ביד עם חשיבה תועלתנית כזו – הרי הוא הולך ונדחק מתחומים רבים.
רק תסתכלו על הפוליטיקה של ימינו, שהפכה שם נרדף לשחיתות, ערמומיות ופרגמטיות מלוכלכת.
קשה למצוא היום מנהיגים שיהיו אנשי כבוד אמיתיים, שמושגי האמת, הצדק והיושר הם נר לרגליהם, והם מוכנים לשלם את המחיר הנדרש כדי לא להיכשל בהתנהגות שאינה מכובדת.
***
כל מה שרע כאן במדינה, קורה בגלל שאין לנו כבוד עצמי:
לכן כל אחד מרוכז באגו שלו ולא מעניין אותו אף אחד אחר.
לכן אין חשיבה לטווח ארוך וכל הזמן מרוכזים בכאן ועכשיו.
לכן קיים חוסר בתרבות נהיגה וחוסר בערכי המשפחה.
לכן נטל המחיה הגבוה שאנחנו נאנקים תחת עולו.
לכן הבעיות הבטחוניות שלא מפסיקות לרגע.
הכל מתחיל בכבוד העצמי שלנו. כבודו של אדם הוא ערך הקיום שלו. אדם שאין לו כבוד, אין לו ערך קיומי.
***
לסיום, כמה דוגמאות על השפעת הכבוד שלנו (או העדרו), על שתיים מהבעיות הקיומיות ביותר שלנו: כלכלה וביטחון.
הצרכן הישראלי יתלונן ויפגין ויחתום על עצומות ויפרסם בפייסבוק, אבל כשמגיע מבחן התוצאה, הוא לא באמת יעשה משהו.
תראו את מחאת הקוטג': כמה מכם, עם יד על הלב, קנו קוטג' באופן קבוע והפסיקו למען המחאה? או שגם אתם, כמו רבים אחרים, הקלתם עם עצמכם ואמרתם בשקט ש"אנחנו מאוד מאמינים במחאה, אבל הילד ממש אוהב, מה לעשות…" ולקחתם גביע?
ואז תנובה זרקה לכם עצם, הנחה של כמה אגורות, והופ! חזרתם לאותה נקודה שהייתם בה.
הפחד הזה הוא שמונע פתיחה של רשתות מוזלות: לצרכן הישראלי יש זכרון קצר.
הנה עוד דוגמא: עד מהפכת הסלולר של כחלון, שילמנו כולנו כמה מאות שקלים לחודש על שירות סלולר. ואז, קמו חברות חדשות והציעו מסלול "הכל כלול" במאה שקלים.
ההגיון אומר שכולנו אמורים לעבור אליהן, ובהתחלה זה מה שאכן קרה. אבל אז החברות הותיקות התחילו להציע מסלול זהה, או טיפה יותר זול, והצרכנים חזרו אליהן חזרה על ארבע. אחרי הכל, הם מציעים חבילה זולה בכמה שקלים, למה לא לחזור?
ובכן, זו בדיוק הנקודה.
אם היינו צרכנים נבונים (ומאוגדים) בעלי כבוד עצמי, לא היינו אומרים לעצמנו שהחברות הישנות זולות יותר ושזה בסדר לחזור אליהן.
מה שהיינו צריכים להגיד לעצמנו הוא: "אני לא מאמין להם. הם רימו אותי במאות שקלים במשך שנים, ועכשיו פתאום הם נזכרו שגם הם יכולים למכור בזול – ועדיין להרוויח. אני לא אחזור אליהם, גם אם הם יציעו לי בחינם!"
זו הדרך היחידה שבה משהו אמיתי יכול להשתנות – שהחברות ידעו שאם הן גובות מחיר מופרזמישהו יקום ויכנס לשוק, יציע מחיר טוב יותר והצרכנים יעברו אליו – לנצח. שהם יבטיחו לעצמם שלחברה הקודמת הם פשוט לא חוזרים. זו הדרך היחידה לגרום לחברות לדעת שהן משחקות באש, גם אם עדיין
לא קם להן מתחרה.
אותו הדבר קורה גם בחנויות המזון: נניח שיש סופרמרט קיים ואני מקים לידו סופרמרקט חדש, זול ב-30%. ביום הראשון, כולם כמובן נוהרים אליו – איזה יופי! מהפכה של ממש! ואז עובר עוד יום, והוא מחליט להתחיל להוזיל חלק מהמוצרים ב-40%.
השלב הזה, בו הצרכן יצטרך להחליט לאן הוא נכנס, הוא מה שמונע את ההוזלה הזו.
כי הצרכן לא יגיד לעצמו "וואו, הוא מוכר עכשיו ב- 40% הנחה, ועדיין מרוויח! אני פשוט לא מאמין שהטינופת הזה לקח לי כ"כ הרבה כסף בלי להתבייש. אליו אני לא חוזר!", אלא יגיד לעצמו "40% הנחה זה יותר זול מ- 30%. אני סולח לבעל החנות על כך שעשק אותי שנים רבות, והולך לקנות אצלו."
ואז בעל הסופר החדש ובעל הסופר הישן נכנסים למלחמת מחירים, מלחמה שתגרום לשניהם לרדת על הברכיים ולהפסיד כסף.
סוד קטן: תחרות היא תמיד טובה לצרכנים, אבל לבעל עסק היא ממש לא טובה. אין לבעל עסק שום רצון לפתוח סופרמרקט ליד סופרמרקט קיים ולהלחם בשיניים על כל צרכן. הוא מציע עסקה הוגנת, אבל יודע שברגע האמת הצרכנים לא ידבקו בעקרונות שלהם, אלא ילכו למי שמוכר בזול יותר.
בקיצור, רבותי, תלמדו להיות צרכנים בעלי כבוד עצמי, ותראו איך הכל ישתנה. עד אז – תמשיכו לשלם.
אני יודע שרבים חושבים שהסיבה לעליית האנטישמיות היא מדיניות ישראל, התפשטות האיסלם, ההסברה.
כל זה אולי נכון חלקית, אבל זה לא הגורם המרכזי.
הסיבה העיקרית היא, שישראל מצטיירת כעלובה.
כבר כמה עשורים היא מתנצלת, מפייסת, מקפיאה, מתפשרת, מתנתקת ולא מבינה למה כל הזמן שונאים אותה יותר ויותר.
“במה אני לא בסדר?” היא ממלמלת לעצמה בעצב וסוקרת את דמותה במראה, כמו אישה מוכה. “אולי אני צריכה להתלבש יותר יפה ואז הוא יאהב אותי?”
את לא בסדר בזה שאת כל הזמן מנסה להיות בסדר, מטומטמת.
איך זה ייתכן שהאנטישמיות הולכת וגוברת? הרי אנחנו יוצאים מגדרנו כדי למצוא חן בעיני כולם!
אהה – זהו. בואו נקרא שוב את המשפט האחרון – אנחנו יוצאים מגדרנו כדי למצוא חן בעיני כולם.
עם כל הקידמה והתרבות והציביליזציה, אף אחד לא אוהב חננות שמתנצלים ונותנים לך את הסנדוויץ' כדי שתרשה להם ללכת.
אם אתה חזק ומפחיד מספיק, יתחילו למצוא לך צידוקים, להעריץ אותך בסתר (או בגלוי), או שפשוט יקבלו את המצב כנתון שיש להתאים אליו את ההתנהלות ואת ההצבעות באו"ם.
ישראל היתה בשיא הפופולריות שלה ב-30 השנים הראשונות, כאשר היה ברור שהיא לא פראיירית של אף אחד, כאשר אנטישמים התחבאו בחורים כי נפל פחד היהודים עליהם, וערבים מיהרו להפוך את הדרכון שלהם, או לדבר ערבית בלחש אם ידעו שיש ישראלי בסביבה.
במילים פשוטות: זכית להערכה כאשר פחדו לקבל ממך מכות.
זה היה לפני עידן הספקות, שהפך לרעה החולה של החיים בישראל. ישראל חושבת שזה כבוד גדול להטיל ספקות בעצמה.
מחנכים על זה שכוחנו בוויכוחינו. בולשיט. תתווכחו על מחירי הדלק, על מכבי ת"א וסוציאליזם. לא על הבסיס, לא על השאלה אם מותר לנו לחיות כאן או לא, ואם זה בסדר לנצח במלחמה.
כדי שאחרים יגידו שאתה צודק, צריך קודם כל שאתה תגיד את זה. מה מסובך?
כל כך פשוט, אל"ף בי"ת של פסיכולוגיה. תכבד את עצמך אם אתה רוצה שיכבדו אותך.
דרמה קומית על שתי טינאייג'ריות שלא מוצאות את מקומן בעולם. הספר שישר רץ אצלי בראש בתור זה שהכי מתאים לסרט הוא כמובן התפסן בשדה
השיפון. שניהם מדברים על האנשים הקטנים והמבודלים מן החברה, שאיש לא מבין אותם
באמת למרות (ואולי בגלל) יחודם.
9. ירח מר (1992)
רומן פולנסקי טווה ביד אמן סיפור על גבר מריר המרותק לכסא גלגלים, המגולל
את סיפור אהבתו ההרסנית לאשתו היפהפייה.
או בתיאורו של בועז כהן:"כנראה שזה
הסרט האהוב עלי ביותר. אם הייתי צריך להצמיד לזה גם ספר מתאים, הייתי לוקח את
"חיי נישואים" של דויד פוגל. ואם היו מבקשים גם להוסיף תקליטים הייתי שם
בחבילה את "ONE YEAR" של קולין בלאנסטון, את
"THE FINAL CUT" של פינק פלויד ואת
"OVER" של פיטר
האמיל. כשהסרט עלה על המסכים בלונדון ראיתי אותו שלוש פעמים ברציפות, באותו יום,
בלסטר סקוור. היה חורף – ובין הקרנה להקרנה יצאתי החוצה, אל הכפור, שתיתי
קפוצ'ינו, וחזרתי לאולם. סרט על תשוקה קיצונית, על שליטה ואובדן שליטה, על
החמקמקות של האהבה הגדולה באמת, על הפער הזעיר שבין אושר ענק ותשוקה ממומשת לבין
חיים מפוספסים וקמילה עגומה."
8. אין מה להפסיד (1997)
סרט קומדיה די טראש, אבל אותי הוא הצחיק נורא.
ואם לדייק, תפסתי את הבטן מרוב צחוק בחמשת הפעמים האחרונות שראיתי אותו.
ראו הוזהרתם.
7. ברטון פינק (1991)
במהלך העבודה על הסרט "צומת מילר" האחים כהן נקלעו למחסום כתיבה.
כדי לצאת מהמשבר הם כתבו את ברטון פינק - סרט שלם על מחסום כתיבה.
הסיפור הוא סיפור סהרורי ומהפנט על מחזאי ניו יורקי שהוזמן להוליווד לעבוד
כתסריטאי, אך ככל שעובר הזמן הוא מתקשה לכתוב ולאט לאט נסחף לסיוט.
6. נרדפי החוק (1986)
מכל סרטיו של ג'ים ג'רמוש, זה האהוב עלי. למרות שהתחברתי מאוד גם גם את
"גוסט דוג: דרכו של סמוראי" וגם את "קפה וסיגריות", עדיין נרדפי
החוק הוא הסרט החביב עליי מבין כל סרטיו.
אני מודה כי זהו אינו סרט מושלם - הוא מתחיל קצת בכבדות ולוקח לו זמן
להתניע ולהכנס לאווירה הכה מיוחדת שמאפיינת אותו, אך הדיאלוגים השנונים והסצנות
המושחזות שבהמשך מפצות על הכל.
קונפליקט הזרים החוזר בחברה האמריקאית כמוטיב בכל סרטיו של ג'רמוש בא לידי
ביטוי בבריחה מכלא של שלוש דמויות שונות בתכלית: ג'ון לורי הסרסור הלוזר, טום וייטס שדרן
הרדיו האבוד, ורוברטו בניני האיטלקי המטורלל.
שלושתם מבוססים רגליהם בביצות הנידחות של לואיזיאנה באווירה מוזרה ומכושפת,
כמו בחלום, ואפילו הצילום בשחור לבן תורם כאן לאווירה.
ספר מתאים? "בדרכים" של ג'ק קרואק.
5. שבילי התהילה (1957)
מבחינתי, סטנלי קובריק הוא הבמאי הגדול מכולם. האם זהו סרטו הטוב ביותר?
קשה לומר. מה שכן אפשר לומר הוא שמדובר באחד מסרטי המלחמה המשובחים ביותר שנוצרו.
קירק דאגלאס (אבא של מייקל, ולטעמי שחקן טוב ממנו) מגלם קולונל צרפתי המגלה
את אוזלת ידו בשעה שהוא נאבק נגד המערכת הצבאית המושחתת והמסואבת, בעיצומה של
מלחמת העולם הראשונה.
4. להרוג את ביל 1 (2003)
במשפט אחד: אלים מאוד, מהנה מאוד.
טרנטינו מתכתב עם ז'אנר סרטי הסמוראים היפניים, וכדרכו, לוקח את העלילה
לתפנית ביזארית ומגניבה. הפעם זו אומה ת'ורמן ככלה בלונדינית לוהטת עם הרבה סטייל
המחסלת את כל העומד בדרכה לנקמה.
התוצאה כמובן מרהיבת עין.
3. קן הקוקייה (1975)
אחת השאלות המטרידות את הציוויליזציה כמעט מאז היותה ונשאלת שוב ושוב הלוך
וחזור היא השאלה הנצחית וחסרת הפניות הבוערת בליבותנו ללא הפסק:
"אז מה יותר טוב - הסרט או הספר?"
בדרך כלל התשובה ברורה. אבל במקרה הזה, עדיין לא החלטתי.
הסרט הוא כולו שיר הלל לרוח האנושית (והוא נפלא) אבל גם הספר בלתי נשכח,
וזאת למרות שכל אחד מהם הולך לכיוון שונה במקצת.
מה שבטוח, זה הסרט הכי טוב של אחד, ג'ק ניקולסון.
2. ביג ליבובסקי (1998)
ללא ספק, יצירתם הגדולה ביותר של ג'ואל ואיתן כהן.
יש הסוגדים לסרט הפולחן הזה עד עצם ימינו אנו, ויש כאלה שעדיין לא הבינו על
מה המהומה הגדולה, אך כך זה תמיד היה כשמדובר ביצירות מופת שנויות במחלוקת.
הסרט שעיצב את דמותי והשפיע עליי רבות בתקופה כזו או אחרת בחיי.
או במשפט אחד: להיות ניהיליסט זה בטח מתיש.
וגם: "I love you
man, but in someday you will wake up and you face the fact that you are a
fucking moron"
ואחד אחרון לסיום (מבטיח!): "שבת, הוא יום המנוחה היהודי. זה אומר שאני
לא עובד, אני לא נוהג ברכב, אני אפילו לא נוסע ברכב, אני לא מתעסק עם כסף, אני לא
מדליק את התנור, וכמובן שאני לא משחק באולינג בשבת! שומר שאבעס!!!"
1. אני והחבר'ה (1986)
סרט ההתבגרות האולטימטיבי.
רוב ריינר הקיטשי בתחילת דרכו לוקח תסריט של סטפן קינג (שבמקרה הפעם לא יצא
לו סיפור אימה), ומשיתוף הפעולה הזה יוצא ביחד תמהיל מזוקק של נעורים בלתי נשכחים.
ארבעה נערים יוצאים למסע של גילוי עצמי. הם בורחים מההורים, מהבית ומכנופיית נערים אחרת, אך למעשה זוהי בריחה מהמציאות והתמודדות עם עצמם.
מסע חיצוני שהוא מסע אל האני הפנימי.
סרט שלוכד במדויק את התחושה המתוקה והחמקמקה המלווה אותנו בגיל ההתבגרות.