העולם שבפנים

יש כמה סיבות למה להיות צמחוני.

יש צמחונים מסיבות בריאותיות, מסיבות אקולוגיות, מסיבות מצפוניות, מטעמים כלכליים, אסתטיים, או סתם בגלל הטרנד ההולך וגובר בנושא.

אבל דומה ששורש הויכוח ולב העניין הוא סביב נושא המוסריות והחמלה.

איך אפשר לאכול בשר כשיודעים איזה סבל והתעללות עוברת חיה שמגיעה אליי לצלחת?

איך אפשר לאכול בשר כשהוא כרוך ברצח המוני של יצורים חפים מכל פשע?

איך אפשר לאכול בשר בידיעה שבכך אני מסייע לתעשייה שמבצעת התערבות גסה ואלימה בחוקי הטבע?

התשובה? - צריך רק לזכור כמה דברים:

1. בני אדם לא שווים בערכם לחיות - האדם נעלה על פני החיה. אדם הינו בעל יכולת הבחירה והפעולה המוסרית. בעלי חיים הם בהגדרה משוללי יכולת בחירה ומתנהגים... כמו חיות. לאדם נתנה היכולת לבחור בין טוב ורע, והמבחן שלו הוא כיצד ינצל יכולת זו.

זהו מותר האדם, זוהי גדולתו, בבחירה האישית. בכך האדם שונה מן החיה באופן מהותי.

2. אין אפשרות של "גם וגם" - בנפש האנושית קיימת כמות "מוגבלת" של משאבי נפש מוסריים. במקרה שהם יושקעו בדאגה לבעלי חיים, יבוא הדבר בהכרח על חשבון היחס למעגלי חיים אחרים, מעגלי חיים שמטבעם קרובים יותר אל האדם, כדוגמת בני מינו.

כשמאדירים ומעצימים ערך אחד, בהכרח הדבר בא על חשבון ערך אחר.

כשההתמקדות היא בדאגה לבעלי חיים, מרכז הכובד של המוסר האישי נוטה לכיוון בעלי החיים ובמידה מסויימת בא על חשבון בני האדם.

3. מוסריות מדומה - כל בן אדם רוצה להיות טוב. אני מאמין שבכל אחד קיימת כמיהה לא-רצונית לממש את שאיפות הטוב והיושר במציאות. אך אדם שאינו מגלה אכפתיות כלפי אחרים ירגיש בשלב כלשהו צורך להיות מוסרי. הוא זקוק למצוא פינה בחייו בה יוכל לפרוק את הצורך הנפשי שבו להיטיב. את אותה תחושה של אי שקט פנימי ממהלך חיים אשר אינו מתחשב באחרים, הוא ימלא בפיתרון של התחסדות עם בעלי חיים, ועל ידי כך הוא עלול לפטור את עצמו מחובות מוסריות כלפי בני אדם.

אפשר לומר שכדי להיפטר מהחייתיות שבנו, חייבים לאכול בשר מידי פעם. (לא תקף לפסטרמות של זוגלובק)

4. סדר עדיפויות – בתקופתנו, כשמעמדה המוסרי הכללי של התרבות האנושית הינו כה נמוך, לא ניתן להתחסד ולטפל במצוקותיהם של בעלי החיים. בעידן בו החברה האנושית מלאה בגילויי אכזריות כלפי בני אדם אחרים, בהתעמרות בחלשים, במלחמות, הרג וכן הלאה, יש צורך בנתינת פורקן לתאוות הבשר. במידה ולא ייעשה כך, יופנה יסוד אלים זה כלפי בני אדם אחרים.

סדר עדיפות מעוות המעלה על נס דאגה לבעלי חיים בזמן בו מצויות בעיות מוסריות כה רבות במין האנושי בינו לבין עצמו מעורר חשד כי יותר משיש כאן שאיפת צדק כללית כלפי בעלי החיים יש כאן חוסר רגישות כלפי בני האדם.

5. הכי קל לאהוב חיות - בניגוד לבני האדם, בעלי החיים אינם מאיימים על מעמדו של האדם, בשל היותו מצוי ללא עוררין בעליונות עליהם, והם מעניקים לו את נאמנותם ללא תנאי. אי לכך, התביעה ליחס הוגן כלפיהם איננה דורשת מן האדם הלא מוסרי ויתור מוסרי משמעותי, אך עלולה לספק לו תחושה מדומה של התנהלות מוסרית. סופה של תחושה זו בהשכחת המוסר האמיתי, שלולא אשליה זאת, היה מתעורר מצפונו לתקן את דרכיו ביחס לבני אנוש אחרים. לפיכך, התנזרות כלל תרבותית מבשר בימינו אנו עלולה להביא לכשלים מוסריים חמורים.

6. חוסר איזון נפשי - כפי שאדם איננו יכול לנהל את חייו בתחום מסויים באופן שיסתור את מכלול אישיתו, כך החברה בכללה. כלומר, במקום בו קיים חוסר התאמה בין מדיניות החיים הכללית לבין תחום מקומי שבו מתיימר האדם להתחסד – נוצר בהכרח פער המוביל לחוסר איזון: ההתחסדות אשר איננה מותאמת למצבה המוסרי הכללי הנוכחי של הנפש "נכפית" עליה בתחום מסוים באופן מלאכותי – וגורמת הדחקה של לחצים. לחצים אלו יוצרים במשך הזמן תסכולים ועיוותים, ובסופו של דבר הכוחות הנפשיים יתבעו את שלהם ואותו אדם יסבול מתסביכים באישיותו, שיתפרצו בצורה זו או אחרת.

כך התחסדותה של החברה באופן אשר איננו מותאם למעמדה המוסרי הכללי – גורמת נזקים. התנהלותה של החברה האנושית תוך מתן יחס של צדק כלפי בעל החיים בזמן בו מצויות עוולות כה רבות ביחס כלפי בני האדם – איננה רק שיקוף של סדר עדיפות מעוות וריקבון מוסרי, אלא אף גורמת בתהליך עקיף לזלזול ביחסה של האנושות לחיי אדם.

7. ניוון תרבותי - שוויון ביחס כלפי בעלי החיים יוצר עיכוב בהתפתחותה הרוחנית של האנושות.

טשטוש ההבדל בין בני האדם לבעלי החיים מביא לתחושת קרבה ביניהם – הן ממשית והן נפשית. משם, מתגלגלים הדברים ללגיטימציה תרבותית לאורח חיים פראי כדוגמת בעלי החיים, המצטיירים כשווי ערך לאדם. אף כיום ניתן להבחין כי בציביליזציות פרימיטיביות, בהן קיים מגע אינטנסיבי ולא-אמצעי בין בני האדם לבעלי החיים – מתאפיינת התרבות בגסות ובחוסר עידון.

8. יחס של כבוד לבעלי החיים - יש להפריד בין אכילת בשר ובין היחס אל בעלי החיים.

נכון, אנחנו אוכלים בעלי חיים, אבל אנו מחוייבים גם כן בשמירה על כבודם, ושום דבר לא מצדיק התעללות או פגיעה בבעלי חיים חס וחלילה. אם ישנה התעללות כזו יש לגנות אותה בכל תוקף ולפעול נגדה. זה לא סותר את זה שאני אוכל בשר כדי להתקיים. 

9. בחירה ישירה -  אני מבין ומזדהה עם הצורך לאהוב את הבריאה בצורה שוויונית: בני אדם ובעלי חיים כאחד; הצרה היא שבמציאות הקיומית של ימינו למרבה הצער זה לא אפשרי. האדם כאמור שונה מן החיה באופן מהותי, וצריך לעשות כאן בחירה את מי מעדיפים: את טובת האנושות או את טובת בעלי החיים. האם יש אמא שהייתה שמה את הכלב שלה לפני התינוק שלה? חייבים לבחור צד - הזדהות עם המין האנושי או עם בעלי החיים. אני מעדיף להיות בן אדם שאוכל חיה ולא חיית אדם.

10. בתיאבון!

או: קראטה מא' עד ת'

א. אמנות - להבדיל מסוגי ספורט אחרים כגון כדורגל, כדורסל, שחיה, טניס וכיו"ב, הקראטה אינו ענף ספורט, אלא הינו בגדר אמנות.

מה הופך את הקראטה לאמנות? יש הרבה הגדרות ל"מהי אמנות". ההגדרה שלי המיחדת אמנות מספורט היא: עבודה/השקעה ביחס לעצמי, ולא ביחס לסביבה.

בכל סוגי הספורט (כמעט) המטרה היא לנצח את כל שאר היריבים. בקראטה החתירה היא לשיפור עצמי, ולכן התהליך הוא אינסופי.

ב. בריאות - מדהים כמה שתרגול בקראטה על בסיס קבוע שומר על הבריאות. כמו בכל מקום, קיימים כמובן חריגים, אבל לרוב - אנשים שמתאמנים בקראטה נהנים מבריאות טובה יותר ומתפקוד טוב הרבה יותר בחיי היום-יום.

יתרון גדול מאוד של העיסוק בקראטה הינו העובדה שזהו תחביב שיחסית קל להתמיד בו, משום שכל הזמן יש התקדמות. אין אף פעם תחושת מיצוי.

בפעילויות ספורטיביות אחרות - למרות שהן גם כן מצוינות לאורח חיים בריא - יש אחרי זמן מסוים תחושה של עמידה במקום והרגשה שהעניין נמאס קצת, כי הפעילות חוזרת על עצמה.

מה שיפה באמנויות לחימה הוא שהדגש הוא על ההתקדמות (שאף פעם לא נגמרת) והבריאות היא למעשה סוג של "תוצר לוואי" מבורך...

ג. גיל - זוכרים את משחקי הקופסה שכתוב בהם על האריזה: "מיועד לגילאים 0-99"?... אז גם הקראטה מתאים לכל גיל.

יש כאלה שהתחילו בגיל מוקדם מאוד, התקדמו במהירות ופרשו אחרי כמה שנים. יש כאלה שהתחילו בגיל הזהב, ולמרות קשיים גופניים הצליחו להתקדם ולממש את עצמם. יש כאלה שהתחילו בגיל צעיר, עשו הפסקה, וחזרו אחרי 20 שנה כאילו כלום לא השתנה. אין כללים.

צריך אמנם תשתית מסוימת של כושר וגמישות ובגרות מנטאלית כלשהי, אבל בגדול - כל אחד יכול. 0-99.

ד. דת - קראטה הוא לא דת.

נכון, הקראטה אינו דרך לחימה או הגנה עצמית בלבד, אלא השקפת עולם ודרך חיים.

אבל מכאן ועד דת המרחק גדול.

ישנה תופעה של אנשים שאינם דתיים ההופכים את הקראטה לכמעט דת, אבל אין בכך שום פסול. הם מאמצים את דרך החיים הזו אל חיקם, אך זוהי דרך חיים חיובית המחנכת לערכים של צניעות, התמדה, כבוד לזולת ובטחון עצמי.

ועדיין, גם למי שאימץ את דרך הקראטה אל ליבו והוא שקוע בה יומם ולילה - זו עדיין אינה דת.

ה. התקדמות - איטית. מאוד. כדי להגיע לחגורה שחורה בקראטה נדרשות בממוצע 5-10 שנות אימון.

וגם מי שקיבל חגורה שחורה, כאילו סיים בית-ספר יסודי ועכשיו רק עולה לתיכון. (עדיין לא לאוניברסיטה).

במילים אחרות, כדי להגיע לדרגת ידע ממשית יש צורך בהרבה שנים של אימונים והשקעה.

לעיתים תוך כדי התהליך לא רואים את ההתקדמות ורק אחרי 10-15 שנים פתאום תופסים איזה מרחק עברנו.

מרתיע? אולי. מי שמחפש אתגרים קלים וסיפוקים מיידיים, לא זה המקום בשבילו. אבל צריך לזכור גם כן שמה שבא בקלות - הולך בקלות. דווקא משום שההתקדמות נבנית בצורה איטית והדרגתית לאורך שנים, היא עוצמתית ואיכותית הרבה יותר.

ו. ותק - אחד הדברים היפים בקראטה הוא שאין כמעט משמעות לותק.

אין מצב שמישהו "תופס תחת" על חשבון מישהו אחר רק בגלל שהוא ותיק יותר ומתאמן יותר שנים ממנו.

להפך, המתאמן הוותיק והמנוסה רק עוזר יותר לחדשים ולצעירים ממנו.

זהו חלק מה"ההון האנושי" שישנו בקראטה - המתאמנים ככלל הינם ברמה אנושית גבוהה ביותר, וזה משפיע בצורה חיובית על היחסים באימונים ומחוצה להם.

ככל שעולים בדרגה ובותק אין פריווילגיות יתר, אלא להפך - יש יותר אחריות.

כך למשל, ראש הדוג'ו הוא זה שבאופן שוטף מנקה ושוטף את רצפת אולם האימון! זה שהוא בעל הדרגה הבכירה ביותר לא אומר שהוא יכול להתחמק מלדאוג למטלות הניקיון ההכרחיות.

ז. זהות - הזהות הלאומית של הקראטה בסיסה ביפן.

ומשכך, באופן טבעי יש בקראטה הרבה מאפייני תרבות יפניים. גינוני הכבוד, הטקסיות, קדושת המסורת, וכן הלאה.

מבחינת המשקל, אלה הם דברים די מינוריים ובודאי שלא זה הוא העיקר, אבל זה בכל זאת נותן צביון מיוחד וטקסטורה מעניינת.

מעל הכל, הזהות האמיתית של הקראטה שוכנת במשפט על פיו הגדיר מייסד השיטה את הקראטה:

"המטרה העיקרית של אומנות הקראטה אינה טמונה בניצחון או בתבוסה, אלא בשאיפה לאופי מושלם של המתאמן".

ח. חסרונות - לטעמי, החיסרון הגדול ביותר של הקראטה הוא הצורך באימון על בסיס יומיומי.

במרוץ החיים השוטף ללא הפסקה של ימינו כמעט בלתי אפשרי לשמור על רצף של אימון אינטנסיבי לאורך תקופת זמן ארוכה.

אבל אין מה לעשות. אם רוצים להתקדם, חייבים כל הזמן למשוך קדימה.

ט. טנדם - משמעות המילה טנדֶם (Tandem) היא הבטן התחתונה.

אחד הסודות העיקריים של הקראטה הוא שבכל תנועה הכח מגיע מהטנדם, כשהאגן מוביל את התנועה.

י. יופי - לא תמיד התנועה היפה יותר היא הטובה יותר. מה שבאמת חשוב זו האפקטיביות.

כ. כוח - הכח הוא בעצם "בלי כח". אם כשאני נותן מכה אני משקיע את כל הכוחות שלי, מה שיתקבל יהיה מכה שטחית שאולי תגרום להקזת דם ו/או לחבורה בשלל צבעי הקשת ביום שלאחריה, אבל לא יותר מזה.

כשאני מכניס כוח בתנועה אני בעצם נועל את השרירים, והמכה שתצא תהיה מכה שבאה מהיד בלבד.

כדי לתת מכה שתחדור את גוף היריב צריך לתת מכה כשהגוף משוחרר והשרירים רפויים, בלי כח. רק אז כל הגוף יוכל להתחבר לנקודת הפגיעה ולהביא את מלוא המסה לידי ביטוי.

ל. לחימה - הצד השני של אומנות הלחימה הוא... הלחימה. כפי שהקראטה הוא אומנות, כך גם הוא לחימה.

מה זה אומר? זה אומר שעם כל הכבוד לצד האמנותי האסתטי והיפה של הקראטה, יש גם צד שני של לחימה.

זה אומר שכדי להתקדם לא מספיק לעשות שרטוט של תנועות יפות באוויר אלא יש צורך להיכנס לתחושה של קרב לחיים ולמוות.

מ. מאפיינים מיוחדים - אני חושב שהמאפיין הייחודי ביותר של הקראטה הוא האימון המיוחד.

אימון מיוחד הוא יציאה משגרת האימונים הרגילה, התכנסות כלל המתאמנים מכל רחבי הארץ במקום אחד שנבחר מראש (בדרך כלל כפר-נוער כלשהו שיכיל את כולם) - ואימונים, הרבה אימונים.

מדובר במצב בו אדם עוזב בית, עבודה, חברים, משפחה - מתנתק מהחיים לשלושה ימים רצופים ומפקיר עצמו למשטר אימונים נוקשה וקפדני בו רק מתאמנים, אוכלים וישנים (אם נשאר זמן).

מה מביא בן אדם שפוי להכניס את עצמו ביודעין לתוך הגיהנום הזה? לא ברור. בתחילת כל אימון מיוחד, כל אחד ואחד מהבוחרים להשתתף באימון מקלל את הרגע שהוא הסכים לכך... אבל בסוף האימון, הרגשת הסיפוק העצמי מפצה על הכל.

אני אישית מבטיח לעצמי כל אימון מיוחד שזאת הפעם האחרונה, ובסוף האימון רץ לחתום שוב לפעם הבאה.

נ. נשים - לא זו בלבד שנשים מהוות חלק לגיטימי בתוך אומנות הקראטה וישנן מספר רב של מתאמנות, הייתי אף מוסיף וטוען שהנשים מוסיפות לקראטה נופך מיוחד משלהן.

נשים מחוברות הרבה יותר לתנועה המעגלית והזורמת, והן באופן טבעי מבינות היטב את הצורך בעבודה עם גוף משוחרר ו"ללא כח", דבר שלגברים לוקח לרוב יותר זמן כדי להבין...

ס. סטיגמות - יש המון סטיגמות...

אנשים חושבים שבקראטה לומדים איך ללכת מכות.

אנשים חושבים שבקראטה לומדים תוך כמה שנים איך לנטרל כל יריב.

אנשים חושבים שבקראטה יש יתרון לאנשים גדולים וחזקים.

אנשים חושבים שבקראטה מאמנים איך לשבור לוח עץ ביד חשופה.

הקרטה מוכר לציבור הרחב בעיקר מתוך סרטים ותצוגות ראווה היוצרים תמונה מעוותת ומטעה.

אבל כידוע, האמת הפוכה לגמרי מן הסטיגמות.

הקרטה הוא אחת האומנויות המעודנות ביותר בין אומנויות קרב המגע. כל המתהדר ביכולותיו הפיזיות העליונות הוא אדם בעל מושג דל ביותר על מהותו האמיתית של הקרטה.

ע. עוצמה - לכל אחד ואחת מאיתנו יש המון עוצמה פנימית שאנו כמעט ולא מנצלים בחיי היום-יום.

אפשר לראות ביטוי לעוצמה החבויה הזו כשאנו ניצבים בפני מצבי קיצון של להיות או לחדול.

למשל, כשאדם מוצא את עצמו נאבק בסכנת מוות - הוא לפתע מוצא בתוכו כמויות עצומות של אנרגיה שתסייע לו להיאבק על חייו. או כשאמא נדרשת להגן על חיי צאצאיה, היא שואבת מתוכה כוחות אדירים ועושה מעשים שלפני כן לא הייתה מאמינה שהיא בכלל מסוגלת לכך.

ניצול האנרגיה הפנימית הזו והוצאתה החוצה נקרא בקרטה "קימֶה".

חלק חשוב מאוד בקרטה הוא הלימוד איך לפתח ולהוציא החוצה את הרבדים הנוספים האלה של האנרגיה.

פ. פציעות - כשמדובר באומנות לחימה, מטבע הדברים יש מידי פעם פציעות.

יחסית לאומניות לחימה אחרות, אחוז הפציעות די זניח.

שברים ממש כמעט שאין. המקסימום שקורה לפעמים הוא שטף דם מקומי או ציפורן שבורה. לא משהו רציני מידי.

כמובן, גם זה לא צריך לקרות, אבל היות ואנחנו לא נלחמים בתנאי מעבדה, אין מנוס ממגע פיזי ולכן גם יש פציעות לעיתים.

צ. צעקות - אחת מן הסטיגמות הבולטות ביחס לקראטה...

הרבה אנשים שמסתכלים מבחוץ על הקראטה רואים בצעקות אקט של התרברבות מיותרת. האמת, כמובן שונה לחלוטין.

חלק חשוב ביותר בכל אומנות לחימה שהיא הוא עניין הנשימה הנכונה.

תמיד צריך לנשום נכון ומשוחרר, אבל באומנות לחימה הדבר נכון פי כמה.

כשלא נושמים נכון הגוף הופך לעצור ומאובן והתנועות נעשות קשות ומקוטעות.

הדרך הטובה ביותר לסיים תנועה היא להוציא את האוויר מהריאות בבת אחת. כך הבטן מתנקת מהאוויר שהיה בתוכה ובאופן אוטומטי הגוף מתפנה לקליטת אוויר נקי חדש.

וכשמבצעים את סחיטת הסרעפת הזו ונושפים החוצה את כל האוויר בבת אחת, זה נשמע כמו... צעקה.

יתרון נוסף של הוצאת האוויר בבת אחת היא תחושת ה"קיאיי" שזו בעצם התחושה של התרוקנות הגוף מכל האנרגיה ברגע שיא אחד. פיצוץ.

יש גם רובד נוסף לעניין.

לפעמים אנחנו צועקים משמחה, או להבדיל, מרוב צער. מתי זה קורה? בשני המקרים הצעקה נולדת משום שאנו לא מסוגלים להכיל את סערת הרגשות שבקרבנו, וחייבים להוציא החוצה אוויר...

אותו הדבר בקראטה! המטרה בקראטה היא להנחית מכה שתסיים את הקרב. לשם כך אנו טוענים את הגוף באנרגיה ושואבים כמה שיותר כוחות,  והכל כדי להתפוצץ על היריב בבת אחת. כמו בקבל חשמלי שאוגר ואוגר חשמל עד שהוא פורק אותו בבת אחת – כך גם בקראטה. הפריקה היא הצעקה.

ק. קטות - הקטה היא הלב של הקראטה. "קטה" היא סדרות תנועות מוסכמות מראש שמציינת קרב דמיוני כלשהו נגד מספר יריבים.

למי שמסתכל מבחוץ, הקטה נראית כאוסף סתמי של תנועות.

האמת היא שהקטה היא התרגול הטוב ביותר כי אני בקטה נלחם נגד היריב הגדול ביותר שלי - אני עצמי.

כל תרגילי הקרב האחרים המבוצעים נגד יריבים ממשיים מיועדים בעצם להבנה טובה יותר של הקטה, והם בעצם תירגול של חלקים מקטה עם יריב אימונים.

תהליך ליטוש הקטה והבנתה אורך שנים, ובמהלכו חוזרים אלפי פעמים על הקטה.

לא די להבין אותה בשכל ובהכרה. הגוף צריך להבין.

ר. ראש הדוג'ו - התרגום של "דוג'ו" ביפנית הוא: "המקום בו מחפשים את הדרך"...

הדוג'ו הוא מקום האימונים הקבוע של המתאמנים. מדובר בדרך כלל באולם ספורט של בית ספר כלשהו.

בדוג'ו מתאמנים על בסיס דו-שבועי, כשראש הדוג'ו מעביר את האימונים לקבוצה של כ-15-20 מתאמנים.

ראש הדוג'ו הוא כמובן בעל הדרגה הגבוהה ביותר באותו דוג'ו. הוא זה שמהווה דוגמא אישית לכולם והוא זה שמוטל עליו לשלב ולשמור על סדר ומשמעת, דרגת הקושי והמאמץ, קצב האימונים, תשלומים, בדיקות רפואיות, מבחנים, תכנית אימונים... בקיצור - ניהול הדוג'ו כולו מונח על כתפיו.

ש. שליטה - כל אימון ואימון צריך להיות בשליטה מלאה. לא יכול להיות מצב בו שתי חברים מתאמנים והאחד פוצע את השני בגלל שלא שלט בתנועות גופו.

זה גם דבר המצביע על חוסר מקצועיות משווע.

כל תנועה צריכה להיות במלוא העוצמה, ויחד עם זאת בקונטרול מלא.

ת. תרגול - בסופו של דבר, הכל חוזר לתרגול.

אחד הרגשות השליליים ביותר הוא הכעס.

אני רוצה להדגים כאן את גישתי ולהציע התייחסות שונה לרגש הכעס.

*****

אין כמעט חולק על כך שלכעוס זוהי תכונה רעה שגורמת נזק לאדם עצמו ולסובבים אותו, וכדאי להימנע ממצב זה עד כמה שאפשר.

ברם, אין מה לעשות – כולנו בני אדם בסופו של דבר, וכולנו מגיעים למצב של כעס בשלב כלשהו, מי יותר ומי פחות.

השאלה היא מה עושים במצב שאנחנו כבר ניצבים לפני הכעס – כלומר, ההמלצה לא לכעוס טובה כדרך חיים, אבל מה עושים בסיטואציה שבין אם נרצה ובין אם לא נרצה כולנו מגיעים אליה לבסוף – השלב שבו הכעס הצליח להשתלט עלינו.

מה אז? איך מתמודדים אז עם הכעס שמציף אותנו?

*****

ישנן כמה גישות בנושא:

גישת היהדות

על פי הדת, הכעס היא מידה שיש להמנע ממנה לחלוטין. מרחיבים הרבה בגנות מידת הכעס והגורמים לה (בעיקר גאווה).

חז"ל משתמשים בביטויים חריפים ביותר כנגד מי שכועס ונאמר עליו בין השאר: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", "כל הכועס - אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו", כל הכועס כל מיני פורעניות של גיהנום שולטים בו",  "כל הכועס כל מיני מחלות שולטים בו", "כל הכועס נשמתו מסתלקת ממנו" ועוד ועוד.

לכאורה, רואים שהכעס הוא אחד מן הדברים הגרועים ביותר שיש, וצריך להתרחק ממנו לחלוטין.

האמנם?

הרמב"ם אמר כי הכעס היא מידה שראוי לו לאדם להתרחק ממנה לגמרי, וצריך האדם ללמד את עצמו לא לכעוס אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו.

לעומתו, ריה"ל סבר כי יש לתת ביטוי לכעס במקומות הראויים לכך, משום שאין לחסום לחלוטין את כוחות הגוף (ספר הכוזרי, מאמר שלישי).

מן הדין אם אדם אחד העליב את חברו, מותר לו להעליב אותו בחזרה (ספר החינוך, מצווה שלח).

מדוע? כי אדם איננו אבן. זה מעבר ליכולת האנושית לסבול פגיעה ללא תגובה ולא יתכן שאלוקים יצווה אותנו דבר כזה.

וחוץ מזה, אם הנפגע אינו עונה סימן שהוא מסכים.

(אמנם כתוב בתורה שאסור להעליב, אבל הכוונה היא שאסור להתחיל להעליב. אם האחר התחיל – זה מותר. המקור ללימוד זה הוא מן הכלל "הבא להורגך – השכם להורגו").

הדרגה העליונה ביותר היא דרגת "הנעלבים ואינם עולבים", אך זוהי מידת חסידות, לפנים משורת הדין.

הכי טוב היה לא לכעוס בכלל. לא להרגיש כלל בעלבון. אבל כיוון שרובנו עדיין לא כאלה ההדרכה לרבים היא לא כך, אלא מותר לענות כדי להגן על עצמנו בשעת הצורך, וזו הדרך.

רואים אם כן שגם לפי היהדות אם מישהו פוגע בי מותר וכדאי להחזיר לו כגמולו במקום, ולא לכבוש את הכעס.

זוהי אם כך תשובה חלקית לשאלה איך מתמודדים עם הכעסים.

כמו כן, ברור לכל כי עלינו לחתור למצב בו אנו שולטים בכעס ולא הכעס שולט בנו.

מה שעדיין לא ברור הוא אם הכעס במהותו הוא דבר חיובי או שלילי.

שיטת ההפרדה בין רגשות "חיוביים" ו"שליליים"

ישנה גישה מקובלת מאוד המפרידה בין רגשות "חיוביים" ורגשות "שליליים". גישה זו נפוצה ביותר בין העוסקים בקשרי גוף-נפש.
על פי הגישה הזו, רגשות "חיוביים" כמו אהבה, שמחה, סליחה ושלווה גורמים לבריאות ולהבראה, ואילו רגשות "שליליים" כמו כעס, אשמה, צער וקינאה גורמים למחלות.

למיטב הבנתי, גישה זו מוטעית ואפילו מזיקה.

הכעס הוא רגש ספונטני וטבעי, ולמרות זאת מצפים מהכועס להפגין שליטה ואיפוק ולהדחיק את רגשותיו.

הנסיון לסלק את הרגשות השליליים לטובת רגשות חיוביים יוצר חסימה רגשית, שפוגעת בבריאות במקום לשפר אותה. רגשות חסומים אלו יכולים לגרום בסופו של דבר לנזק גדול יותר מאשר היה נגרם כאשר הם גלויים. עצירת רגשות "שליליים" יוצרת חסימות, שעלולות ליצור מחלות.
אני מעדיף לוותר על התואר "רגשות שליליים" ולהתייחס אחרת, בחיוב, לרגשות כמו כעס, צער, פחד, תסכול ואשמה.

הכעס כדבר חיובי

הכעס, בעיני, הוא רגש חיובי. זה כמובן לא אומר שמומלץ לכעוס - אבל כשאנחנו כבר כן כועסים, הכעס משמש כמנגנון להתמודדות עם רעלים נפשיים.

כפי שהכבד מטפל ברעלים כימיים המגיעים לגופנו, כך הכעס מטפל ומנטרל את הרעלים הרגשיים המגיעים אלינו. באופן בריא, כאשר מישהו פוגע בי או באדם קרוב אלי, אני כועס. כאשר מתרחשת פגיעה כזו, אני יכול להגיב בכעס ישיר, אך במציאות החיים התרבותית כיום אפשרות זו היא נדירה למדי. לדוגמא: אישה הממתינה לשירות במשרד כלשהו ואינה זוכה לשרות הראוי לה. היא כועסת ומבטאת את כעסה באופן ישיר על הפקידים העובדים במקום. כתוצאה מביטוי הכעס הישיר השרות משתפר, לטובת כל הממתינים.
אבל פעמים רבות הכעס אינו מבוטא באופן ישיר ומיידי. מסיבות רבות ומובנות: קשה לכעוס ישירות על הבוס בעבודה, שיכול לפטר אותך, קשה לכעוס על בת זוג, או על הורה. במקרים אלו הכעס מושהה, ולעיתים מופנה אל אנשים אחרים שאין להם שום קשר עם סיבת הכעס.

לדוגמא: איש סופג עלבון מן הבוס בעבודה. הוא מפחד לבטא כעס ישיר על המנהל כדי לא לאבד את משרתו, ולכן הוא מבליג בשלב ראשון, אחר כך הוא חוזר הביתה ושם הוא צועק בכעס על אשתו. האישה סופגת את הכעס אך מפחדת לכעוס חזרה על בעלה, מבליגה גם כן, ומכלה את זעמה מאוחר יותר על הילדים. הילדים סובלים בשקט והולכים לישון, אך אחד מהם ימצא למחרת עילה לבטא כעס על חבריו בבית הספר, וכן הלאה.
הפניה כזו של כעס היא הרסנית לכועס ולסביבתו, ולכן כנראה הכעס נתפס כרגש שלילי. אך אפשר למצוא דרכים בריאות יותר להפנות כעס. למשל: לחבוט בשק אגרוף, לעסוק בספורט, לשחק בתיאטרון, לצייר, לצעוק, לשיר. כל הפעילויות הללו אינן פוגעות באיש, ואף יכולות להביא תועלת והנאה. היתרון העיקרי שלהן הוא תחושת ההתנקות מהכעס העצור ופריקת המתח הנלווה לו.

המסקנות שלי

1.      לכל רגש יש תפקיד. שום דבר לא נברא לשווא, אפילו לא הכעס. אם אדם רואה עוול שנעשה למישהו, זהו אך טבעי וישר שיזעם על כך.

2.      האידיאל הוא לא לכעוס בכלל, אבל אם אדם כבר מגיע למצב כעס הוא צריך לבטא את רגשותיו, ובהקדם האפשרי.

3.      אדם הנתקף בכעס אינו יכול לחנוק את רגשותיו, כי הם במהרה יתפרצו במקום אחר. הרעיון הוא לנתב את הכעס לאפיקים חיוביים.

4.      אדם המבטא את כעסו באופן ישיר ומיידי הוא אדם בריא יותר, בגופו ובנפשו.

5.      העבודה בנושא הכעס עוד לא הושלמה, כמובן. החיים מזמנים שיעורים חדשים כל הזמן.

6.      בהצלחה !