העולם שבפנים

פורים העומד בפתח הזכיר לי אגדה תלמודית

(לא להיבהל, תרגום חופשי מייד אחרי):

"רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דנפל לאפיה הוה אמר: הרחמן יצילנו מיצר הרע.

יומא חד שמעתינהו דביתהו, אמרה: מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי, מאי טעמא קאמר הכי? 
יומא חד הוה קא גריס בגינתיה, קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה.

אמר לה: מאן את?
אמרה: אנא חרותא, דהדרי מיומא. 
תבעה. 
אמרה ליה: אייתי ניהליה להך רומנא דריש צוציתא. שוור, אזל אתייה ניהליה.

כי אתא לביתיה הוה קא שגרא דביתהו תנורא, סליק וקא יתיב בגויה. 
אמרה ליה: מאי האי?
אמר לה: הכי והכי הוה מעשה. 
אמרה ליה: אנא הואי. לא אשגח בה, עד דיהבה ליה סימני. 
אמר לה: אנא מיהא לאיסורא איכווני".

(תלמוד בבלי, מסכת קידושין, פ"א, ע"ב).

ובתרגום חופשי:

רבי חייא בר אשי היה רגיל בכל פעם שהיה מתפלל לומר:
"הרחמן יצילני מיצר הרע". יום אחד שומעת אותו אישתו וחושבת לעצמה:
האיש הרי פרש ממני כבר לפני כמה שנים, ואינו מוכן לשכב עימי, מדוע הוא אומר את הדברים הללו?

יום אחד ישב ללמוד תורה בגינה. קישטה את עצמה וחלפה על פניו הלוך ושוב.

אמר לה: מי את?

אמרה: אני חרותא (זונה מפורסמת), חזרתי היום.

שכב איתה.

אמרה לו: הבא לי את הרימון שבראש העץ.

קפץ והביא לה אותו.

כשחזר הביתה, הייתה אישתו מסיקה את התנור. עלה וישב בתוכו.

אמרה לו: מה זה?

אמר לה: כך וכך עשיתי.

אמרה לו: זו אני הייתי.

לא התייחס לדבריה עד שנתנה לו סימנים.

אמר לה: אני בכל אופן לדבר איסור התכוונתי.

***

רבי חייא בר אשי נלחם בתשוקות הבשר ומנסה להתעלות מעליהן ע"י פרישה מחיי אישות עם זוגתו. אבל יש פער בין מי שהוא שואף להיות לבין מי שהוא באמת: אדם ככל האדם, עם תשוקות מיניות.

אישתו, שכנראה השלימה עם פרישותו ממנה, מתוך הבנה שהיא חיה עם עילוי, אדם שהתעלה מעל היצר, מבינה פתאום בשומעה את תפילתו, שהיצר חי וקיים ונוכח בתוכו. בבת אחת צרכיה המיניים המדוכאים ותשוקותיה המודחקות צפים ועולים מעל פני השטח.

היא בוחרת לעשות מעשה. מעניינת הדרך בה בחרה להתעמת איתו. היא אינה פונה אליו ישירות, אלא בוחרת להתחפש. תחפושת לצורך חשיפה. ולא רק אותו היא מבקשת לחשוף אלא גם את עצמה.

הנקודה הזו בסיפור הזכירה לי את פורים.

במהלך כל השנה כל הילדות והנערות המתבגרות מסתירות את נשיותן ומתהלכות בג`ינס וטי-שירט פשוטים, לא נותנות למיניות השופעת שלהן להתפרץ החוצה.

אבל פעם בשנה, בפורים, הן שולפות את המיני הצמוד, את הגרביונים הסקסיים, את חולצת המחשוף והאיפור החושני והופכות לזונות.
בפורים מותר להיות זונה.

כמה חשיפה יש בתחפושת הזו. את מאווייהן ותשוקותיהן הן מלבישות על עצמן. לובשות את המסיכה של מי שהייתה כלואה בתוכן. מי שהן רוצות להיות באמת.

בדרך הזו בחרה גם אישתו של רבי חייא בר אשי. 

הנה, הייתה לה הזדמנות פעם אחת בחיים להיות זונה. הזונה של בעלה. ורק כשהיא הרשתה לעצמה ללכת אחר תשוקותיה ויצריה, רק אז הצליחה להוציא ממנו את תשוקותיו ויצריו. הם שכבו שם על הדשא בגינה. בעל ואישה עושים סקס פרוע ומנוכר, סקס אסור בתחפושת. כמה עצוב.

וכשהוא מגיע הביתה ומתחיל להתנהג מוזר, היא מיד מבררת איתו את פשר הדבר. והוא מתוודה מיד. חושב שבזאת אולי יצליח לכפר על מעשיו. להתנקות מהחטא ולהתחיל דף חדש-ישן בניסיון שלו להתעלות מעל היצר הרע. וגם היא מתוודה ומספרת לו שהייתה זו היא. ובוידוייה היא רוצה לומר לו: לא חטאת אישי, יקירי. הרי לא הייתה זו זונה, זו הייתי אני. איש ואישה אנחנו, ואין כל חטא ביחסים ביננו. ובזאת היא מקווה שהדף החדש שיפתח ביניהם הוא של חיי מין סוערים ומספקים, מלאי יצרים ותשוקה, ולא מתוך ניכור אלא עם אהבה גדולה.

אבל הוא, שנבהל מעצמו כנראה, שלא יכול היה להכיל את מי שהוא באמת, עונה לה: אני בכל אופן לאיסור התכוונתי. רוצה לומר: שכחי הכל אישה. זו לא באמת היית את שם, לא אותך אהבתי בפראות על הדשא בגינה. ביננו, איש ואישה, לא יכולה להתרחש תשוקה כזו.

***************

לפעמים קורה שאנחנו מתוכחים עם מישהו, העניינים מתחממים, ובלהט הדברים הצד השני מסנן מלה או משפט שלא כל כך במקום...

לאחר זמן מה, כשהעניינים נרגעים הוא יבקש סליחה ויגיד: "אני מתנצל, נפלט לי". 

אתם יודעים מה הכוונה במילים: "נפלט לי"? 

כשסיר מלא תבשיל מבעבע על האש, ותוך כדי הרתיחה הוא גולש מעבר גדותיו והתבשיל נפלט החוצה - מה שנפלט החוצה מעיד על כך שכל הסיר היה מלא בזה!

כשמישהו אומר "נפלט לי" זה אומר שהוא מלא בזה. האמרה הזאת לא באה כלאחר יד אלא הוא פשוט לא הצליח הפעם לסנן את דבריו, כמו שהסיר לא הצליח למנוע מהתבשיל לגלוש מעבר לגדותיו... 

במילים אחרות: במה שאדם מוציא החוצה ממנו מגלה את המהות שלו.

התירוץ שמדובר ב"פליטת פה" אינו מועיל, כי כאמור, פליטה מגלה את מה שחסמת מלצאת.

וכך גם פורים.
חשבתם שבפורים זה היום היחיד בשנה שבו מותר להתחפש? פורים זה היום היחיד
בשנה בלי תחפושת.

לפעמים אנחנו צריכים להתחפש כדי למצוא את הדברים שלא ידענו איך לגלות זה לזו.

אולי התחפושת לזונה, שהיא מוקצה בחברה, היא הסמל לבושה שלנו הגדולה כל כך, בדברים שאיננו מעיזים להיות, אלא כתחפושת. להגיד: כדי שאוכל לבטא בגוף עד כמה אני משתוקקת, עליי לעשות את עצמי כאילו הייתי פרוצה לכל.

רבי חייא בר אשי הרגיש שרק זונה תוכל להיות אתו, להבין אותו, בתהומות של תשוקתו המינית האדירה והמבישה. אשתו ידעה שלא יעז לחלוק זאת איתה.

כמה יכול להיות מדהים, ללבוש את התחפושת, ואז לפשוט אותה, ולגלות שזה אני, וזה מי שאיתי, ושאנחנו יכולים להשיל את התחפושת ולגלות את עצמנו מחדש. 

פורים שמח  לכולם : )))))

כל מצווה בעולם שאדם מקיים הוא מקבל עליה שכר.

ולא מדובר בשכר לעתיד לבוא אלא עוד בחיים אלו ממש.

רוצים דוגמא? בבקשה.

הגמרא במסכת מנחות מביאה מקרה של אברך בן ישיבה שדווקא לא היה אדוק כל כך, אבל על מצווה אחת הקפיד בכל מחיר - מצוות ציצית.

אותו ברנש הייתה לו תאווה אדירה לזונות, וכמעט לא הייתה אחת שהוא לא ביקר אצלה.

יום אחד הבחור שומע על מישהי מיוחדת - אחת שנמצאת במדינה רחוקה מאוד (מעבר להרי החושך שמאלה שמאלה), ושבנוסף  לכל גם דורשת שכר מופקע במיוחד, משהו בסדר גודל מקביל למשכורת שנתית.

איך שהוא שמע עליה, הגיבור שלנו לא חשב פעמיים: הוא מייד שלח לה את מלוא התשלום מראש, קבע איתה לדייט, ויצא לדרך.

אחרי נסיעה ארוכה, סוף כל סוף הוא הגיע לגברת המיוחלת, ועבר את הסלקציה בכניסה לביתה.

הגברבר הנרגש החל לטפס במעלה המגדל כדי להגיע למיטה העליונה הנכספת...

אבל באמצע הדרך למעלה קרה אסון.

תוך כדי העלייה בסולם, כשהוא פושט את בגדיו ומתקדם אל היעד - הציצית שהאיש לבש התנדנדה, פגעה לו בפנים, וגרמה לו להרהורי תשובה.

מייד באותו רגע הוא עזב הכל באמצע, פרש מהנפקנית וישב על הרצפה.

הגברת לא ידעה את נפשה מרוב תדהמה, קפצה לה למטה אל הרצפה לידו, ודרשה ממנו במפגיע לספר לה מה מפריע לו אצלה.

בעבר היא לא קיבלה אף תלונה משום לקוח, והיא רוצה לדעת איזה פגם הוא מצא בה...

השיב לה: "זאת לא את, זה אני"...

"בחיים שלי לא ראיתי אשה יפה כמוך (וראיתי הרבה...), אבל הציציות שטפחו לי על פניי הזכירו לי את האלוהים ולא הניחו לי להתייחד איתך".

אמרה לו: אני לא נותנת לך לעזוב לפני שאתה מספר לי איך קוראים לך, איפה אתה גר, ואיפה אתה לומד!

מה הוא כבר יכל לעשות? נתן לה את הפרטים.

הלכה אותה אשה, מכרה את כל הרכוש שלה, ועלתה לארץ ישראל.

הגיעה לפני רבי מאיר, שהיה ראש בית המדרש, וביקשה ממנו שיגייר אותה.

שאל אותה רבי מאיר: האם את רוצה להתגייר באמת, או שמא חמדת לך עלם חן מן הבחורים שבישיבה, והגיור הוא רק כדי שתוכלי להתחתן איתו?

סיפרה לו את כל השתלשלות העניינים.

השיב לה רבי מאיר: מגויירת את. לכי והתחתני עם בעלך הראוי לך!

סוף הסיפור - אותן סדינים שפרשה לפניו בתור פרוצה, פרשה לפניו עכשיו בתור אשה כשרה לבעלה.

וכל זה היה רק השכר של אותו אדם בעולם הזה. לעולם הבא יקבל שכר פי כמה וכמה...

מסקנה: כשאתה הולך לזונה, אל תשכח ללבוש ציצית!