דמיינו לעצמכם מוסד לימודים שמושתת על פחד טהור.
אני מדבר על משהו מהסוג של מחנות אסירים ממלחמת העולם השנייה, כשאתה חושב לפני כל תנועה שלך, כי אתה יודע בוודאות שלפעולה לא נכונה יהיו השלכות חמורות.
כזה היה התיכון שלמדתי בו בנעורי. נכון, לא היו בו שומרים חמושים ולא כלבי שמירה, אבל יראה מהצוות ה"חינוכי" ונסיון שליטה אבסולוטי בתלמידים/אסירים בהחלט היו. גדרות עם תיל מלופף מעליהם, אגב, גם היו.
*****
כבר עברה כברת זמן מכובדת מאז סיימתי את חוק לימודי, ולרוב אין טעם סתם לחטט בפצעי העבר עד זוב דם. אבל החלטתי להעלות תקציר של זיכרונותיי מאותה תקופה לא כדי לבכות על העוול שנגרם לי אישית, אלא כדי לעורר ולהתריע, בתקווה שמקרים כאלה לא ישנו שוב.
*****
קצת היסטוריה: ישיבת הרב עמיאל הינה ישיבה תיכונית הממוקמת בצפון תל אביב, נוסדה בשנת 1939 (הייתה זו אכן שנה מלאת אסונות לעם היהודי) על ידי הרב עמיאל שראה אותה כישיבה שתפנה לבני הישוב החדש, להבדיל מהישוב הישן, ולכן זכתה לכינוי "הישוב החדש". במשך כשישים שנה ראש הישיבה שעמד בראשה היה הרב יהודה קולודצקי, עד מותו בשנת 2006
הרב יהודה קולודצקי היה דמות יוצאת דופן, לפי כל קנה מידה.
זה מתחיל בדמותו החיצונית – גובהו היה כמטר וחצי בקירוב, מבנה גופו צנום וכחוש, זקן ארוך וצחור כשלג מעטר את פניו, ומשקפי סבא גדולים תלויים לו על חוטמו. במבט ראשוני הוא נראה טיפוס חביב מהסוג של טוב טוב הגמד.
אבל כידוע, מראה חיצוני עלול להטעות.
מדובר היה באדם קמצן וגס רוח, אגו-מניאק וחולה שליטה ברמות הגבוהות ביותר.
היו לו גם תכונות חיוביות מאוד באופיו, למשל: הוא היה בעל מוסר עבודה יוצא מגדר הרגיל, כשרון הבנה והסברה נדיר, כריזמטי, ובנוסף היה לו זיכרון צילומי. כאמור, חתיכת טיפוס.
הוא כונה " רֶבִּיל" לאחר ששמו עבר מטמורפוזה: רבי יהודה > ר' יידל (ביידיש) < רב יידל < רביל.
הסיפור הכי מפורסם בנוגע לרביל הוא סיפור הגלידה.
ומעשה שהיה כך היה: הישיבה שוכנת בלב ליבה של תל אביב החילונית, אבל מובדלת ממנה. אסור היה באיסור מוחלט לצאת מהמקום ללא התר מפורש. כל הנתפס ביציאה ממתחם הישיבה היה מטופל בחומרה רבה, ובדרך כלל נשלח הביתה בו במקום, עד שיחליטו על עונשו המלא.
יום שרבי אחד תלמיד צעיר ופוחז שתקפו יצרו החליט בחוצפתו כי רבה להבריז מהלימודים לסופרמרקט ברחוב הסמוך ולהתכבד בגביע גלידה שיצננו מעט בימי הקיץ הלוהטים.
המשימה הוכתרה כמעט בהצלחה, כשאותו תלמיד הצליח לצאת בשלום ואף לחזור בשלום עם גלידתו אל גוב האריות מבלי שיעלו על עקבותיו. אלא שברגע שעבר את מפתן שער הכניסה לישיבה, הדיקטטור קטן הקומה ירד במדרגות לקראתו.
הדילמה של אותו בחור הייתה קצרה וכואבת: להיתפס עם הגלידה בידו זהו מעשה שמעיד כמאה עדים על בריחתו מהישיבה, ושום תירוץ לא יוכל לחפות על כך. מאידך גיסא, כעת הוא כבר נמצא בתוך שטח הישיבה ואף אחד לא ראה אותו בפועל מפר את הכללים. בהחלטה חפוזה של אותו הרגע הוא תחב את גביע הגלידה עמוק לתוך כיס מכנסיו, בתקווה שרביל לא ישים לב לכך, והוא יצליח לחמוק מפניו.
אבל המסכן עוד לא ידע עם מי יש לו עסק.
הזקן כנראה קלט בזוית עינו את המתרחש בעודו יורד במדרגות, אך במקום להודיע לבחור שהוא תפס אותו על חם, הוא המשיך לרדת באיטיות במדרגות. כשהגיע למטה, פסע בנונשלנטיות לעבר הבחור המסכן שכמעט והשתין מרוב פחד ו... החל לשוחח עימו על הא ועל דא, ולדסקס בענייני דיומא אקראים.
מוחו השטני כבר חישב את כל האפשרויות, והוא ידע כי התלמיד לא יעז לעזוב לפני שרביל יסיים לדבר איתו. וכך, משך את השיחה עוד ועוד, ובינתיים הגלידה שנמסה בתחילה טיפין טיפין, עם הזמן נקוותה לשלולית קטנה למרגלותיהם. אך רביל עשה עצמו כאילו לא שם לב לכך, ורק כשהגלידה נמסה לגמרי ונפסק הקילוח מכיסו של הבחור האומלל הוא שילחו סוף סוף לדרכו.
זהו רביל.
לשבחו ייאמר - הוא היה אדם שהביטוי "פוליטיקלי קורקט" היה זר לו לחלוטין, ותמיד אמר את אשר על ליבו. אבל, הוא לקח את התכונה הזאת צעד אחד רחוק מידי.
כך לדוגמא, הוא היה נגד החצנת רגשות, לעג למי שהגיע למצב של בכי, ואף כינה את מי שהזיל דמעה "משתין מהעיניים"...
מקרה שממחיש את חוש ההומור החולני של רביל התרחש כשמישהו התקשר אליו הביתה, ומחמת קולו הדקיק של רביל טעה לחשוב שהוא ילד, ולכן ביקש ממנו לדבר עם אחד ההורים (שמזמן נפטרו...)
רביל לא התבלבל – ומייד שאל את הבחור שמעבר לקו: "עם איזה הורה אתה רוצה לדבר? זה שנמצא בהר הזיתים או זה שבהר המנוחות?"...
לאחר שניות ארוכות של שקט נפל האסימון בצד השני, אך את המבוכה שנפלה בחיקו ניתן רק לדמיין.
אין ספק כי רביל השפיע על חוש ההומור המקאברי שלי.
*****
שיטתו הלימודית של רביל מעולם לא שידרה אהבה. הוא הנהיג משטר נוקשה, ושלט ביד רמה בנפשות חניכיו תוך הפעלת מניפולציות רגשיות פוגעניות.
ה"ישוב" לא התיימר להיות חממה אידילית אידיאליסטית. הוא היה סדנא קשוחה להכנה לחיים.
יום הלימודים בישוב נמשך 13 שעות, שמתוכן רק שעתיים וחצי מוקצות ללימודי חול. בשל מיעוט לימודי החול נמשכים הלימודים בישיבה 5 שנים, ולא 4 כמקובל, עד להשגת תעודת הבגרות.
חוקי הישיבה היו רבים מספור, וכללו איסורים שונים ומשונים, בין היתר החדרים בפנימיה היו נעולים מהבוקר עד הערב. (היה גם אסור לישון או לנמנם בהפסקת הצהריים בחדרים - הפסקת הצהריים הייתה בין שתיים לשלוש ויועדה להכנת שיעורי בית בלימודי החול שלמדו בערבים). הישיבה הייתה מרכז לימודים נטו, לא מקום של "כיף". לכן גם הישיבה מעולם לא ארגנה טיולים או פעילות חברתית.
השיטה החינוכית הייתה מבוססת על פחד. הנערים פחדו מראש הישיבה שאצל לעצמו סמכויות מוחלטות, וידעו שאם יפרו את אחת מהפקודות ייענשו באופן חמור עד כדי גירוש.
הישיבה העסיקה שכירי חרב שכונו "שטינקרים". אלה היו למעשה סוכני חרש שתפקידם היה לפקח ולהשגיח על הקורה עם התלמידים בכל מקום שהוא. כלומר, השטינקרים הסתובבו לנו בין הרגליים, בכיתות, במסדרון, ואפילו מידי פעם נכנסו לשירותים. עבודת הקודש שלהם כללה דיווחים לראש הישיבה על שיחות פנימיות שהתנהלו בחדרים סגורים או סתם בנסיון נואל לפרטיות. כמו כן, בנוסף לריגול התעשייתי ובולשת המחשבות בוצעו מידי פעם גם חיטוטים פיזיים בחיפוש אחר 'חומרים אסורים' כגון קלטות ותקליטורים.
תנאי המחייה במקום היו זוועתיים. בפנימייה ישנו על מזרונים ממולאים בקש (!) והאוכל בחדר האוכל היה באיכות ובכמות של תקופת הצנע. בארוחת הבוקר למשל, לכל שולחן של שישה בחורים חולקה קופסת קוטג' או קופסת גבינה לבנה אחת. החלפת גבינה בקוטג' הייתה אסורה.
בכלל, לכל דבר קטן בישוב הייתה משמעות. אפילו תמונת המחזור אליה הצטלמו בסוף הלימודים החביאה סיפור שלם מאחוריה - תמונות הבוגרים סודרו בתמונה על פי סדר קרבתם לצלחת, כלומר לפי מידת החיבה שרביל חש כלפיהם. התלמידים האהובים ביותר הופיעו בשורה העליונה ואילו את התלמידים השנואים עליו רביל שיבץ בשורה התחתונה, כשהבזוי מכולם מופיע בפינה...
מבין בוגרי הישיבה נמצאים מפורסמים רבים ביניהם עו"ד יעקב ויינרוט, העיתונאי ישראל סגל, השחקן שלמה ניצן, ח"כ משה גפני, מספר רב של רבנים ואפילו יגאל עמיר.
אחרי רצח רבין נאמר עליו בהלצה כי מי שהחליף גבינה בקוטג' אין לו שום בעיה להחליף כדורי סרק בכדורים חיים...
*****
אחד הציוויים שנאכפו בחומרה יתרה בישוב היה האיסור להביא פלאפונים למתחם, שלא לדבר על שימוש בהם. בכדי לבצע שיחות דחופות הועמדו לרשות התלמידים טלפונים ציבוריים - שללא כל בושה הותקנו בהם מכשירי ציתות המאפשרות לרבנים להאזין לשיחות אקראיות...
הדרך היחידה שנותרה לביצוע שיחות ללא הפרעה הייתה... בשירותים. זה היה המקום היחידי בו לא השגיחו עלינו בשבע עיניים.
מקרה משעשע הקשור לעניין: ישבתי בשירותים כשאני עושה את מה שעושה כשלפתע שמעתי קול מהתא שלידי: "היי, מה נשמע?"
זה לא שאני אוהב לשוחח במצב שבו נמצאתי. אך כדי להיות מנומס השבתי: "הכל בסדר..".
השני לידי המשיך ושאל: "מה אתה עושה?"
איזו שאלה הגיונית. אבל בכל זאת עניתי לו: "מה אני אגיד לך?! בערך מה שאתה עושה"...
"עכשיו הגיעה השאלה הבאמת מוזרה: "אני יכול לבוא אליך?"
החלטתי להשיב לו, ועניתי: "לא, אני די עסוק כרגע..."
ואז אני שומע את הטיפוס אומר: "שמע, אני אתקשר אליך עוד מעט. יש פה בתא לידי איזה אחד דפוק שבכל פעם שאני שואל אותך משהו – הוא עונה לי"...
הפיתוי הגדול ביותר הייתה כמובן האפשרות להבריז מהלימודים, לא משנה לאן.
ביצוע בריחה מבלי להיתפס היה דומה למבצע צבאי של השב"כ: ההשגחה הצמודה שעל כל צעד ושעל לא הסתיימה רק ברחבי הישיבה אלא נמשכה אף מחוצה לה – הרבנים פטרלו להנאתם גם ברחובות הסובבים את האזור. בכדי לא להיתקל בהם בטעות היה צורך בעבודת הכנה מדוקדקת שכללה תיאום על הימצאותו של כל סיכון פוטנציאלי, וידוא שהשטח נקי, והכנת אליבי על כל מקרה שלא יבוא.
הסיוט הגדול ביותר היה לשוטט בתחושת ניצחון ברחובות תל אביב ואז להיתקל בזקנו הלבן של רביל שהגיח לו לפתע ללא כל אזהרה.
לעיתים, תלמידים סוררים שהצליחו להבריז היו כל כך מתמלאים בחלחלה מהפחד שיתפסו בקלקלתם עד שלמראה כל זקן לבן שהיו רואים מרחוק הם היו מזנקים לשיחים או מתחת לגלגליה של מכונית חונה – העיקר לא להיתפס...
*****
רביל לא בחל בשום אמצעי להתנקם בתלמידים שהיו על הכוונת שלו, ואף הודה בפה מלא כי הוא מוריד את ציוני ה"מגן" בבגרויות לתלמידים שהוא אינו חפץ ביקרם.
היחס הקשה לתלמידים התבטא במירור חייהם באופן שיטתי כדבר שבשגרה, טרטור מאחד לשני, עלבונות, לעג, קינטור והלבנת פנים ברבים.
רביל אמנם תמיד המליץ בכל פה לכל מי שסובל בישוב, שפשוט יחליף את מקום לימודיו.
הצרה היא שמרגע הכניסה לישיבה נכנס התלמיד למצב נפשי שבו ההעפה מהישיבה נראית לו כדבר הגרוע ביותר היכול לפקוד אותו, והוא נאבק בכל כוחו, ולעיתים בלחץ ההורים, למנוע התרחשות כזו.
אמנם לא אצל כולם הישוב הותיר חותם רע כל כך. אבל על רוב הלומדים בישיבה עברו חמש שנים של אימה פסיכולוגית, שנים שפצעו את הנפש וצילקו את הנשמה. שנים שחרטו פצע עמוק בלב, פצע שלא תמיד מגליד.
*****
אני מקווה שהצלחתי להעביר חלק מהתמונה הגדולה ששמה "הישוב" ומהרגשות שיש לי בנושא.
גם אחרי מות, לא קדושים נאמר. איני מתכחש לעובדה שהישוב תרם לי בתחומים שונים, והוא היה בור ששתיתי ממנו - אך גם בור שהורעלתי ממנו. על השתיה אני מכיר תודה, אך על הרעל אני מלא בחילה.
אני מכיר טובה לרביל על היכולת הלימודית שקיבלתי ממנו, אבל יחד עם זאת אין שום הצדקה למעשים שעשה, ולכך שלא פעם רצח את נפשם של תלמידיו.
כשאדם שנוא נפטר, יש כאלה שירצו להשתין על קברו.
במקרה של רביל זה לא יקרה, מסיבה פשוטה - כולם כבר השתינו מהעיניים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: