העולם שבפנים

יום ראשון

מה קל יותר מלחלק מכתבים?

לא צריך ידע קודם ולא צריך כישורים מיוחדים.

אין בוס שיושב לך על הראש, ואורך יום העבודה תלוי רק בך - ככל שתסיים מהר יותר את המסלול שלי כך תהיה בבית מוקדם יותר.

הרחובות שקטים. אין כמעט אנשים; כולם בעבודה. אין ילדים צווחניים; כולם בבית הספר.

נותנים לך כמה רחובות ואתה פשוט לוקח את הזמן שלך ותוקע את העלונים האלה לתוך החריצים.

העבודה הזמנית המושלמת.

יום שני

לפני שתפסתי מה קורה איתי היה לי מין עגלת קניות כזאת של זקנים וטיילתי לי בעצלתיים.

היחידים שמסתובבים בשעות האלה, אלה החתולים. וגם הדוורים.

אבל כמעט אף פעם לא קורה שדוור פוגש דוור, בגלל שהם עובדים באיזורים שונים. 

יום שלישי

מה עושה דוור שצריך לשירותים?

אם זה רק פיפי, מספיקה איזו פינה נסתרת בגן ציבורי או ליד השיחים.

במקרים חמורים יותר, מחפשים מוסד ציבורי: בנק, קופת חולים, סניף דואר או בית אבות.

לי כמובן לא היה אף אחד מכל אלה בסביבה. לכן ניגשתי לדוכן פלאפל ושאלתי איפה השירותים.

"אין שירותים".

"אה, באמת? ולאן אתה הולך כשאתה צריך?"

אין תשובה.

הלכתי מאחורי הדוכן ופתחתי לאיטי את הרוכסן.

"היי, אדוני! אל תשתין לי פה! טוב בסדר, הנה קח את המפתחות לשירותים. הם נמצאים שם ממול".

יום רביעי

שוב קיבלתי מסלול חדש. הם תמיד שולחים אותי למסלולים הכי קשים.

יש 40 או 50 מסלולים שונים, אולי יותר, כל מסלול היה שונה, ואתה אף פעם לא מצליח ללמוד בעל פה אף אחד מהם.

האחראי מסתובב לו בכסא שלו וצורח עליך: "אתה לוקח את מסלול 39!"

היינו מתחילים בפיגור של חצי שעה ובכל זאת ציפו מאתנו לחלק את כל החומר באותו זמן.

ואז אתה מגיע לתיבות הדואר והן מפוצצות במכתבים ואתה כבר מסריח, רץ עם הזיעה שלך ומשחיל את
המכתבים.

עובר בבתי דירות שהתיבות שלהן מסתתרות בקצה הבניין, מאחורי מסדרונות ארוכים וגרמי מדרגות מפותלים.

השמש קופחת, הזיעה ניגרת, לוח הזמנים בלתי אפשרי, ואני רק חושב על האלה במשרד, יושבים שם עם החולצות המגוהצות שלהם, יודעים את זה ונהנים מעצמם.

יום חמישי

רק לאחר שהכנסתי את הדואר לתיבה הרגשתי את הנשיכה.

הסתובבתי כנשוך נחש ומאחוריי אני רואה לא נחש אלא כלב פודל לבן קטן וצמרירי, שהשוק השמאלית שלי נראתה לו עסיסית במיוחד.

בלי לחשוב יותר מידי העפתי אותו הצידה בבעיטה איומה ופניתי לתוך הבניין לחפש את הבעלים, שהתגלו כזוג זקנים סנילים.

בקצה הסלון עמד בראש מורכן עוד כלבלב ננסי זהה כמעט לראשון, רק שאם הראשון היה קטנטן זה היה גרסת המיני שלו.

ואז הזקנה שואלת אותי: "מי נשך אותך, הגדול?" כן גברת, הגדול.

יום שישי

הרחובות מלאים באנשים לא שפויים וסתומים.

רובם גרים בבתים נאים ומסתבר שהם לא עובדים, ואתה תוהה איך הם עושים את זה.

היה איזה אחד שלא נתן לאף אחד להכניס דואר לתיבה שלו.

הוא היה עומד בכניסה לבית שלו ומסתכל עליך מגיע ממרחק שניים-שלושה בניינים. מחכה לך, שרק תתקרב.

יום שביעי

עצרתי לנוח על ספסל כשלפתע ניידת עוצרת לידי והשוטר צועק לכיווני: "מה אתה עושה כאן?"

"מחלק דואר"

"מה זה הנייר הזה שאתה מחזיק ביד?"

"זאת מפה של הרחובות באזור"

"נראה כאילו גלגלת שם משהו..."

"תגיד לי, אתה בסדר?!"

"תביא לי תעודה מזהה בבקשה"

"איזה תעודה אתה רוצה, תעודת זהות או תעודת עו"ד?"

"מה, אתה עו"ד? אז מה אתה עושה כאן?"

"מחלק דואר"

***

ביום שלמחרת לא באתי לעבודה. ישנתי עד הצהריים. 

במסגרת עבודה זמנית לא רצינית אשר נפלה בחיכי הוטל עליי לצלם מספר לא מבוטל של יצורים מסוגים שונים,
לצרכים ביטחוניים מסווגים שמטעם בטחון המדינה ומוסד הנשיאות הקירגיזי אין כאן המקום לפרטם.

למרות שניסיתי ככל יכולתי לשמור על כבוד המקצוע והתאמצתי שלא לשפוט אף אחד לפי מראהו החיצוני, לא יכולתי להתאפק ולקטלג חלק מן המון העם המשחר לפתחי ושהפקיר את דיוקנאותיו הרבגוניים לפתחי חרצובות מצלמתי.

הרי הם מוצגים לפניכם בסדר אקראי:

זקנים – אם הצילומים מתחילים בשעה 13:00 בצהריים, כבר בשעה 8:30 בבוקר יחל להתאסף נחיל פנסניורים המצפים לפתיחת הדלתות בקוצר רוח.

בשעה 12:00 יפרצו זעקות שבר על חוסר ההתחשבות המשווע ועל כך שעדיין לא קיבלו אותם, הם צריכים כבר לחזור הביתה, ובכלל כבר ממש מאוחר! ומה יהיה עם הצילומים?

כבדי השמיעה – בדרך כלל משתייכים לקטגוריית הזקנים דלעיל. תגובתם למשפטים כמו "שלום!", "להסתכל למצלמה", או "אפשר לקום" תהיה:
"מההההההההההההההההההה????????????????????????

אחרי שחוזרים באזניהם על המשפטים הקודמים בצעקות, הם יוסיפו: "אני לא שומע טוב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

המתלוננים – יש כאלה שבטוחים שמצפה להם שטיח אדום פרוס בכניסה וקבלת פנים השמורה למשפחת מלוכה אנגלוסקסית. כשהמציאות לא מסתדרת עם הפנטזיה שלהם, נוצרת קצר חשמלי במוחם ועווית פנימית המסתיימת לרוב באי שביעות רצון קלה. לא משנה מה, הם תמיד ימצאו משהו להתלונן עליו.

האדישים – תעשה להם פוטו-רצח, תירק להם על הפנים או תשפוך להם דלי מים על הראש – הם יהיו אדישים לכל תוצאה. יהיו כאלה שאף יגדילו וישבחו אותך ויגידו: "יצא עשר!" על תמונה שבה הם בכלל נראים כמו המפלצת מלוך נס.

ילדים – ילדים מתחלקים לכמה תת קבוצות: יש את הביישנים, שיסתכלו לכל עבר חוץ מלכיוון המצלמה; יש את אלה שנמצאים במצב קטטוני ומבטם תקוע בנקודה נסתרת בחלל; אבל אני הכי אוהב את הילדים החייכנים שהחיוך מולחם להם לפרצוף וימשיכו לחייך גם אחרי הצילומים...

ההיפר-אקטיבים – אותם הכי קשה לצלם, מפני שהם לא יכולים לשבת רגע בלי לזוז. בתור הצלם הניצב ממול אני מנסה לנקוט במספר טקטיקות שונות בכדי לתפוס את תשומת לבם, ובדרך כלל לא מצליח.

אלה שחושבים שהם מצחיקים – גברים קרחים שמבקשים תמונה עם בלורית; נשים שמבקשות שאוציא אותן בלונדיניות ונטולות קמטים; ישיש שהתיישב מולי ולאחר שמסר לי את פרטיו שאל אותי: נו, כבר מופיע אצלך על המסך "פושע בין-לאומי?"; בסופו של דבר, למרות הבדיחות קרש, זוהי הקבוצה הכי סימפטית.

הנדחפים – אלה שלא ירשו לי לסיים איתם בלי לקבל אישור מהם קודם. אותם אנשים גם ידחפו לתוך המרחב הפרטי שלי וידרשו לראות איך יצאה התמונה.

בנות טיפש עשרה – גם אם הן יצאו מהממות, הן יטענו שהתמונה יצאה מכוערת. קבוצה משיקה לקבוצת ה"מתלוננים", אבל ברמה מעצבנת הרבה יותר.

שמנות – יש כאלו שבקושי נתפסות במסגרת העדשה, (מהסוג שדולפינים מזהים בתור לווייתנים), ולאחר הצילומים הן מזדעקות, מנפנפות בידיהן כתרנגולות מפוטמות המתקשות להמריא, וטוענות ש"הוצאת אותי ממש שמנה בתמונה!!!"

גברת אני מצטער, אבל אם את רוצה תמונה אחרת אני ממליץ לך להצטרף לשומרי משקל.

אתיופים – כן כן, אתיופים. חלק גדול ביותר מהאתיופים מבקש ממני לפני הצילום שאעשה אותם יותר בהירים...

בדרך כלל אני עונה שקצת קשה לי להפוך אותם לאשכנזים, אבל ברצינות – יש בזה משהו מאוד עצוב. אני חושב שאנחנו כחברה צריכים לעשות חשבון נפש אם הגענו למצב שאתיופי מרגיש יותר נוח עם תמונה בגוון בהיר יותר.

החלום של כל צלם – זאת שנכנסת ומבלי להסס ישר שואלת: "איפה אני מתפשטת?"