יהיה טוב.

אני מרגישה צורך עז להתנצל בפנייך, אבל אני בעצמי לא ממש מבינה על מה.

אני שונאת את איך שאתה מביט בי.

האם אני רק מדמיינת את המבט הזה?

האם זו דרכו של המצפון להתעלל בי?

האם באמת שגיתי בכך שחתכתי ככה?

למה אתה לא יכול פשוט לדבר איתי, אפילו סתם להגיד לי בוקר טוב..

לא רציתי את הסיבוך הזה, אבל הרגשתי לא כנה איתך.

דיברנו כל יום, הרגשתי שאנחנו ידידים טובים..

אבל אני לא יכולה ככה.

אני לא בוטחת בך, ואני לא מאלה שמורחות קשר, כל קשר.

ועדיין...

אני מתגעגעת לשיחות עלכלום שלנו.

סתם מישהו לדבר איתו, בלי יותר מידיי פוזה.

אני רואה אותך במסדרון, פוגשת אותך בכיתה, נימצאת איתך במפגשים..

ויש קיר. וכשמבטינו ניפגשים הראשים מופנים לכיוון השני אוטומטית.

אתה כועס עלי?

למה אתה כועס?

למה המצפון לא מניח לי?

למה אתה לא יכול פשוט להגיד לי שלום, כמו שאתה אומר לשאנשים שאתה אפילו לא מכיר?

האם היית מעדיף להיות בשקר?

אני אגיד לך למה עשיתי אתזה-

פעם, לפני שנתיים, עוד לפני שהתחלנו לדבר בכלל, הייתה לי חברה.

קראתי לה החברה הכי טובה שלי.

אני לא בנאדם שמאמין במושג "חברה הכי טובה" אבל היא גרמה לי להאמין שבאמת ובתמים אנחנו משהו מיוחד.

היינו מדברות כל יום, על הכל.

ואז, יום בהיר אחד, זה פשוט ניגמר.

היא הפסיקה להחזיר לי צילצולים, הפסיקה לדרוף אחרי ואחרי הלו"ז העמוס שלי עם ה"נווו מתי אנחנו ניפגשות כברר?"

פשוט גרמה לי להבין שמבחינתה אני כבר לא מעניינת.

נפגעתי. לא הבנתי מה עשיתי.

שנה לאחר מכן, עזבו איך, הגענו למצב ששתינו ישבנו והיא התחילה לדבר על דברים מלפני שנה.

אז היא זרקה את המשפט "ואז אני ואת התרחקנו כי הרגשתי שאת גונבת לנו את הבנים."

אני לא אשכח זאת.

גונבת לכם את הבנים?? מזה התירוץ העלוב הזה?

ולמה לא באת? למה לא אמרת משהו ?!

יכולתי לחנוק אותה בשתי ידיי עם איך שהיא אמרה אתזה.

אבל נשמתי עמוק, אמרתי "אני צריכה לזוז" ומחקתי אותה מהחיים שלי, והפעם סופית.

מאז אני משתדלת לא להטעות אנשים ככה.

אני אומנם לא באה לאנשים "תקשיבו, אני שונאת אותכם, עופו לי מהעיניים" אבל לאנשים היותר קרובים וחשובים לי אני משתדלת להגיד אם יש משהו שמפריע לי.

והנה האירוניה בחיים- אותה אחת, זאת עם הבנים הגנובים שלה, אחת הידידות הכי טובות שלך.

אחחח האירוניה.

הלוואי שבמקום לשתוק ולהחרים אנשים בלי לומר להם, אנשים היו יותר מדברים על זה. היה נחסך מאיתנו (או לפחות ממני- לי יש ניסיון רב בנושא) הרבה צער, בילבול ודיכאון.

הלוואי שהייתי יודעת מה לעשות.

להוואי שהיה לי את האומץ להגיד לך בוקר טוב.

הלוואי שהיה לי את האומץ להתקרב אליך בכלל.

הלוואי שבסוף יתברר שרק חיכית להתחיל איתי מחדש.

הלוואי שלא יתברר שאני חופרת לעצמי לשווא ושלא סתם זרקת את זה כאילו לא היה לנו קשר טוב.

הלוואי שאפסיק לחשוב עלייך. שוב.