וזה כ"כ כאב,עד שכל מה שרציתי היה לשכב במיטה שלי, לחבק את הכרית וללחוש לעצמי שהכל זמני והנה זה עובר..
אבל הייתי בבי"ס, והנה אני צריכה להתמודד לבד.
לא יודעת איך אני מסוגלת לזה, אבל כעבור שעתיים זה עבר, וחזרתי לעצמי..
טוב, זה לא לגמרי נכון. זה אפילו קצת שקר.
בתוך תוכי אני עדיין הרגשתי אאוט סיידרית, כואבת ומתוסכלת.
אבל המופע חייב להמשך, ואין זמן לעצירות.
אז חזרתי הביתה, המשכתי בשיגרה, אחר'צ הלכתי לשבט (אה כן, הספקתי גם להצטרף לצופים בשבוע שחלף)
היה כ"כ טוב, שניזכרתי למה אני כ"כ אוהבת התחלות.
הכל כ"כ.... נקי, חלק. אתה עכשיו יכול להפתר מכל הדברים הרעים שעברו עליך, ולהתחיל מחדש.
תמיד זה קסם לי, הדף החדש והנקי.
ועכשיו, אני יושבת בבית ושומעת את קולם מהגן הסמוך.
אני יודעת שיש מפגש ענק, אני יודעת שהוא במרחק של 10 צעדים מהביתי, אני יודעת שגם אחרי החופש ידברו על זה, הכל אני יודעת.
ועדיין אני כבר לא כועסת עלי הורי שלא מרשים לי להסתובב בגנים ציבוריים בלילה.. בניגוד לשאר הפעמים שבהם גם עם חלונות סגורים אני שומעת אותם צועקים וצוחקים, וליבי נחמץ.
לא תבינו לא נכון- ליבי עדיין נחמץ, אבל החלק הכי כואב שפעם אם לא הייתי שם הם היו באים אלי, הם אפילו עשו שיחה עם הורי בניסיון לשכנע אותם לשחררני לחצי שעה תמימה..
לזה אני מתגעגעת, לשיכות.
לאן נעלמתם? למה אתם כבר לא מתייחסים אלי כמו פעם?
מה, זה הסוף? ככה זה ניגמר?
ושוב אני נמצאת במצב ש"מענישים" אותי על דבר שאני אפילו לא יודעת מהו.
אבל אני לא נכנעת, השנה זה ישתנה.
אני הולכת להכנס לשם בכל הכוח!
אתם עוד תבקשו סליחה, ואני עוד אסלח.
ואתן עוד תתחננו שאני אצרף אותכן, אבל למה שאתן עשיתן ועושות.. אני לא יודעת עם אהיה מסוגלת לסלוח לגועל נפש הזה.
אבל תהיו בטוחות שזה לא יהיה לכן קל בכלל... עכשיו אני נחמדה עליכן, כי אין לי את הכוח להמתודד עם השטויות שלכן לבד, אבל עודמעט, ממש בקרוב, המצב הולך להשתנות.
עכשיו יש תחושת כאב ותבוסה, אבל מחר כבר תבוא התחושת ניצחוו המתוק, ניצחון על הגועל שקורה כרגע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
לא יותר מידי