יהיה טוב.

מחר אקום ליום חדש.

יום חדש ונקי..

אבל המחשבות רדפות אותי מימים אחרים.

איך אוכל לפתוח יום חדש ונקי עם אותם מחשבות?

אני מהרהרת בליבי.

או שאולי הן טובות, אולי אני צריכה להתעמק בהן.. לפתור אותן.

אני מפחדת.

ככל שאני חושבת עליך יותר, אני מתאהבת בך מחדש.

הפצעים עוד לא הגלידו, השאלה האם אני צריכה לתת להם זמן?

אולי לקחת את הסיכון ולחזור לאותם ימי צפיית סרק?

לחזור לאותם כאבי הקנאה,

לאותם געגועים,

לאותו אושר מחיבוק פשוט,

לאותה האובססיה.

או שאולי אני צריכה לדאוג לחומות שלי, לא לתת לו סתם ככה לפרוץ אותם.

אני לא יודעת למה חזרתי להתעסק בך שוב?

כבר כמעט שכחתי ממך... ומהכאב הזה.

רק געגועים הקטנים, בלילות הקרים.. מזכירים לי תקופות אחרות.

לא, אני לא רוצה להזכר..

עד שיעבור לי.

עד שתעבור לי.

חרא של חופשה.

אני שונאת חופשות כאלה.

נימאס לי. נשבר לי מהכל.

אני חושבת על סרטים.. בכל סרט על מתבגרות יש את הקטע שהגיבורה נשברת בגלל ככה וככה דברים, ובורחת לאיזה מקום שבו היא פורקת הכל, מספרת את אשר על ליבה ומגיעה לתובנות חדשות.. בדר"כ זו נקודת השיא בסיפור, ומפה הכל משתפר והגיע ההפי אנד.

לאן אני אברח? למי אני אספר? מי יתן לי את העצה המנצחת?

נמאס לי כ"כ. אני שונאת את הכל.. את כולם.

אני לא בוכה. אני לא מאמינה בדמעות.

אני כ"כ צבועה.

קל לי בבי"ס כי קל להעמיד פנים שאני אותה אחת שכולם רואים, זאת שניראה שכולם אוהבים ושהולך לה בכל..

~~~~~~~~

אני שונאת אותך, על זה שהיית בשבילי הנקודה השפויה, הידיד הכי טוב שהבין אותי והיה לו איכפת..

אני שונאת אותך על זה שכעסת עלי בלי סיבה הגיונית.

אני שונאת אותך על זה שגם אחרי שעזרתי לך, פשוט חזרנו להיות בסדר.

אני שונאת אותך על זה שהשתנת.

אני שונאת אותכם על זה שאני לא מצליחה להבין אותכם יותר.

אני שונאת אותכם על זה שלא איכפת לכם יותר.

אני שונאת אותכם על זה שהייתם בשבילי אותו מקום לנוח מכל הצרות, ועכשיו בגללכם אני רוצה לברוח.

אני שונאת אותך על זה שגרמת לי לחשוב שאולי יש משהו בנינו.

אני שונאת אותך על זה שגרמת לי להתאהב בך, אפילו לתקופה קצרה וכואבת.

אני שונאת אותך על זה שנטשת את הידידות שהתחילה בנינו בשבילה.

אני שונאת אותך על זה שאת צבועה.

אני שונאת אותך על זה שאת מדברת ברמזים.

אני שונאת אותך על זה שאת מנסה לחגוג על כ"כ הרבה חתונות..

אני שונאת אותך על זה שאת גם מצליחה.

אני שונאת אותכן על זה שאתן כ"כ צבועות.

אני שונאת אותכן על זה שאתן גורמות לי לרצות להיות כמוכן.

אני שונאת אותכם, את כלכם, על זה שלא איכפת לכם ממני. כבר לא.

אבל הכי אני שונאת? את עצמי.

אני רוצה לעצום את העיניים ולגלות שכל זה היה סיוט אחד גדול.

אני רוצה אתזה דיי הרבה לאחרונה.

~~~~~~

אני מתגעגעת לרגעים של אושר מוחלט.. אושר תמים.

לחיבוק שלך כשנישברתי ליד חדר כושר,

לחיבוקים איתך בטיול השנתי, כשעוד האמנתי שאולי...

לחיבוקים הגדולים שלך בבוקר..

אני מתגעגעת לימים בהם אומנם נשברתי, אבל תמיד היה לי תוכנית ב'.

אין. נגמר.

מה אני אעשה מחר כשאקום?

אשתדל לחזור לישון.

אני שונאת אותכם, שגרמתם לי לא לרצות לקום בבוקר.

נ.ב

ואל תנסו למכור לי את הבולשיט של תקופה, או את כל חרטה אחרת.

אני לא קונה אתזה. כבר לא.

ילדה בוכיה, ידה שבורה.

"אבא הם לקחו ממני הכל!"

היא רצה לזרועתיו של היחיד שהבין אותה מבלי לשאול.

לאחר שתיקה קצרה קבע "את טועה" .
היא מביטה בו בשאלה, מצפה להסבר.

"לא, זו האמת" טענה מבין הדמעות.

הוא חייך. חיוך של הבנה.

"זה לא משנה" היא נראת קצת מבולבלת, "את הדבר החשוב ביותר לא יכולים לקחת ממך."

'איך זה יכול להיות?' תהתה בליבה, אבל לא מצאה את המילים לבטא את שאלות ליבה.

"פשוט מאוד" אמר, כאילו קורא את מחשבותיה "הדבר החשוב ביותר מנמצא פה, עמוק בלב"

"מה יש בלב אבא?" שואלת.

"כל האושר והשמחה, כל העצב והאכזבה, כל אהבה.. הכל נמצא פה עמוק, ולשם אף אחד לא נכנס בלי אישור ממך"

היא מחייכת "כמו הכספת שיש בבנק?"

הוא מהרהר בהדימוי "אפשר לומר"

"אבל שבוע שעבר פרצו לבנק וגנבו את הכספת, מבלי אישור הבנק!" היא מחייכת כמנצחת.

הוא מלטף את שערה הבהיר "וזה דומה גם בלב, מתוקה" אומר לבסוף.

"אבל אמרת..."

"נכון, אבל בכל דבר במציאות יש מקרים חריגים"

"איזה מקרים חריגים יש בלב אבא?" היא מהרהרת.

הוא מביט בה. הילדה שלו, כמה שאלות עולות בראשה הקטן. שאלות שהיא עצמה אינה מבינה עדיין את מורכבות תשובתן.

הוא בורר במילים, מחפש את הדרך הטובה ביותר להסביר לביתו השואלת.

איך אפשר להסביר איך היא גונבת את הלב, בין אם אתה רוצה או בין אם לא?

איך אפשר להסביר לילדה הקטנה שלו את המשמעות מבלי שתחוש זאת בעצמה?

איך אפשר להסביר את התחושה המדגדגת הזאת, שמתחילה כשאתה קם בבוקר ומלווה אותך עד לחלומות?

איך אפשר לתאר איך הדופק עולה מבלי שום סיבה חוץ מבוקר טוב שלה?

איך אפשר לתאר את הכאב בידיעה שאתם רחוקים?

איך אפשר להסביר את החיוך המטופש כשהיא חולפת במחשבותיך?

איך אפשר לתאר את העצב במחשבה שהיא קרובה לאחר?

איך אפשר להתאר איך תמיד כשאנחנו מדברים המילים נעלמות ואתה יוצא דיי מטומטם?

איך אפשר לתאר את הגעגועים לחיבוקים ולנשיקות?

איך אפשר להסביר את כל הרגשות המעורבים בדבר המסובך הזה, את האושר, הכאב, השמחה, העצב, היאוש, האופטימיות, התקווה, הטיפשות, התמימות..

איך אפשר לתאר את האהבה.

הוא נאנח "הלוואי שיכולתי לתאר לך" אומר לבסוף, "אבל רק כשתחושי את התחושה הזאת, תחושה כזאת .. מיוחדת. הגורמת לשמחה ועצב בו בזמן, לעשות לפעמים דברים טיפשים.. אז תדעי שפגשת אותה."

"את מי? מי גונבת לנו את הלב?"

"מי? קוראים לה גברת אהבה."

הוא מרים אותה לידיו, היא מחבקת אותו ולוחשת לו באוזן "אבא, אתה חושב שיום אחד גברת אהבה תגנוב גם את הלב שלי?"

הוא חייך, "אני בטוח."