היי כולם,
פוסט ראשון, ליליה יום שישי - לא יצאתי העייפות גברה עליי והעצבים.
כבר המון זמן שאני מסתובב עם ההרגשה של "אני חופר" - "אני מפענח יותר מדי"... כל סיטואציה שקורת לי אני ישר מפענח אותה או אני חושב
"אם, אז..",
"למה דווקא ככה..."
"אחר כך הוא יעשה.."
"זה בגלל ..."
באמת שנמאס לי, נמאס לי שאין לי תמימות של כל ילד רגיל. ואני לא מדבר על אינפנטיליות מטומטמת אני מדבר על החשיבה העכשווית שאמורה להיות לכל ילד בגילי,
רוצה להיות מיוחד אבל לא בדרך שאני מפריד את עצמי מעצמי ומהסביבה.
רציתי לפנות היום ליועצת לבקש טיפול פסיכולוגי, אבל היא אמרה לי "אני עסוקה תבוא עוד שבועיים" באלי כ"כ להיכנס בה, אם הייתי אומר לה "אני רוצה להתאבד" כמו כל ילדי הצומי אז היא הייתה מטפלת בי באותו רגע?
אבל כנראה אני תמיד אשאר בשאלה שלי - זה חסרון שאני לא כמו כל הילדים המטוטמטמים של גיל 16 שמספקים לעצמם סיפוקים מידיים, לא עושים עם עצמם כלום, הורסים כל היום דברים ובעתיד יהרסו משפחות אחריי בילוי בבר עם כמה(גם קצת זה מספיק..) שוטים של וודקה?
בסוף נשאר לשאול אם אני רוצה להיות הדבר הנוראי הזה? או אם אין אפור בין השחור והלבן הזה... אם אין סוג של טינייג'ר משופר.
אספר קצת עלי?
בן 16 מאור עקיבא, תלמיד בינוני - מצטיין, שם זין ענק על אנשים, מתעסק יותר מדי בקביעת פרמטרים בעקבות תוצאות מעשיי החברה, נטיות אובדניות, לדאבוני עברתי הרבה חוויות שכול. כמעט בטוח שאני גיי - דבר שגם סוג של גרם לי לאבד את החשיבה האולטימטיבית של בן נוער רגיל וגררה אותי להתלבטויות עמוקות בנושא הזהות המינית שלי.
תהיו בני אדם, לילה טוב.
נ.ב
אם אהיה ראש הממשלה בעוד כמה עשורים אנא מכם תשכחו שקראתם את הפוסט הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
