אור הוא שם בדוי. כי כאן בבלוג, אני מעלה את סיפור חיי. מא' ועד ת', מאז שהכל התחיל, ועד הימים של היום...

קודם כל חשוב לי לציין: אני גרה במרכז הארץ, סיימתי שירות של שנתיים בצבא בחייל האוויר, חזרתי לפני כשבוע מטיול של חודש וחצי בהודו - תאילנד.

יכול להיות שהטיול זה מה שניקה לי את הראש, ודחף אותי לעשות את הצעד הזה. והוא קשה, והוא כואב, ומפחיד.

לראשונה במשך כל חיי, אני חושפת לכל העולם, ובעצם גם לעצמי, את מה שניסיתי תמיד להסתיר. את עצמי. את האני שאני באמת, את כל מה שעבר עלי.

"ילדה מסכנה" הרבה יחשבו בראשם כשיסימו לקרוא את סיפור חיי. אבל זו לא מטרת הבלוג, אני לא רוצה שירחמו עלי. אני רוצה שיראו, שידעו, שגם שהיה לי הכי קשה בעולם, שגם שהייתי טיפשה והכל היה מסובך, ונורא, אני חייה, עומדת על שתי רגלי, אני מתקדמת הלאה...

אז מאיפה להתחיל? אני חושבת שנתחיל מכיתה ג'. כן כן, זה יהיה בהמשכים, כי אי אשר לספר הכל במכה.

הייתי בכיתה ג', ילדה תמימה, תלמידה טובה, בלי יותר מידי בעיות התנהגות. הייתי ילדה שקיבלה כ-ל דבר שרצתה, מפונקת מידי, לטעמי, בקיצור.

הייתי הולכת לבית הספר לבד תמיד, בערך מאמצע כיתה ב'. הבצפר שכן 5 דק' הליכה מביתי, היה מעבר חצייה אחד עלי היה לחצותו, והיו בוא שומרי הזהב. אני חושבת, שהכל התחיל בדבר נורא נורא מוזר, שאני אפילו לא יודעת איך הוא התחיל.

בדרך לבית הספר, היו כמובן מנקי הרחוב. היו שניים או שלושה קבועים, מביניהם, היה אחד רוסי. [אני רוסיה גם כן].

כמו שאני אומרת שלום לשומרי הזהב, ולשומר בי"הס, הייתי נוהגת להנהן לאות שלום, גם כשהייתי רואה אותו. מידי פעם היה שואל לשלומי, מעולם לא התעקבתי לידו יותר מחצי שניה, תשובה קצרה ועיניינית, והמשכתי בדרכי.הייתי בטוחה שהוא איש טוב, אם כי תמיד היה ניראה לי קצת מוזר. הוא שאל תמיד לשלום אימי, ואחי... אינני זוכרת מאיפה בדיוק הכיר אותם, ככל הניראה סיפרתי עודותיהם בעצמי, אך כשהייתי הולכת לבי"הס עם אמא, התנהג כאילו אני זרה לו לחלוטין, ורק עיניו הבהבו בשמץ של שובבות והכרה.

אני לא רוצה להתעקב על אותו נושא... אבל יום אחד, בבי"הס, רבתי עם כל חברותי, כולן הפסיקו לדבר איתי ועשו עלי חרם. המקרה היה אולי חצי שנה אחרי שהאיש ההוא עמד במדרכה ההיא וניקה שם כל בוקר. הלכתי הביתה, דמעות מציפות את עיני, ואינני רואה דבר. באותו יום, ככל הניראה, אמא לא חכתה לי בבית, אלא השאירה לי ארוחה חמה על השולחן, כמו בימים שהייתה לה הרבה עבודה. הלכתי הביתה בהליכה איטית ועצובה, וכשעברתי ליד אותו איש, הרוסי, המנקה, תפס בידי ושאל מה קרה. חימם את ליבי שהוא מתעניין ככה ברגשותי. הוא הושיב אותי על ספסל לידו, והייתי כל כך עצובה, אני זוכרת שלמרות שהיה אומנם זר לי, רציתי לחבקו בכל הכוח. בכיתי ובכיתי, ודבר ממילותיו של עצר את שתף הדמעות...

עד ש... הוא הפעיל את הכוח על הילד, את מה שכולם מכירים. 4 מילים יצאו מפיו "בואי, נלך לקנות גלידה."

וזהו, הדמעות התייבשו, החיוך עלה אט -אט, אחזתי בידו כאילו היה אבי, וצעדתי עימו לעבר מעבר בין שני הרחובות המקבילים זה לזה.

הבטתי בריצפה, מדמיינת ותוהה איזה גלידה נלך לקנות, והאם יבקש החזר כספי? או שהוא עשיר ולא קמצן?! במחשבות אלו עלהבגרוני צחקוק, הוא החל עובר מתחת לביניינים, הולך בדרכים מוזרות... אך המוח הילדותי שלי חשב שהוא רק עושה קיצורי דרך, שהרי הוא יודע לאן הוא הולך. אחרי כן, התחלתי לדאוג, שמה נלך לאיבוד. ונתקע בשום מקום, ולא נדע איך לחזור. ואז, מתחת לביניין אחד, הוא עצר. נעמד מולי, והוריד את מכנסיו ולבניו. הסתובבתי עם הגב, מה הוא עושה?! לא הבנתי...

"רוצה גלידה? אז כל מה שאת צריכה לעשות כדי לקבל אחת, זה לתת לו כמה נשיקות..." לא הבנתי מה קורה, הלב שלי החל רועד, וקופץ, הרגשתי איך אני רוצה הביתה, לאמא, לאבא, איך אני רוצה לצעוק ולא מעזה. הוא תפס בידי באגודלי ברזל, וסיבב אותי עם הפניו אליו.

"נו, חמודה, רצית גלידה, לא? זה כמעט אותו דבר" לחש לי, אבל כעת מבטו היה שונה... משהו אכזרי היה בקולו, משהו שקט, אך מסוכן...

התחלתי לבכות, ולרוץ חזרה לכיוון ממנו באנו, הוא רדף אחרי ותפס בידי שוב, משאיר סימנים אדומים וכחולים במקום בוא תפס קודם לכן עם אגודליו.

תעזוב אותי! רציתי לצעוק, אבל ההלם שיתק אותי, לא היו מילים בפי... אני בסך הכל ילדה בכיתה ג'! אני רוצה הביתה! אני רוצה לאמא!

פתחתי את הפה, עמדתי לצרוח, לצעוק, הצילו! מישהו! אמא! אבל שום קול לא בקע מפי, האיש החל צוחק, וחוזר על דבריו "את רוצה גלידה, ואני רוצה את זה!" אמר מצביעה על עבר מינו "קדימה, זה לא יקח הרבה זמן!" עמדתי במקומי, קפואה, במשך מספר דקות, ואז התחלתי לרוץ שוב, ושוב הוא משתק אותי למקומי. "תלך מכאן!!!!!!!!!!" צעקתי לבסוף. התישבתי על האפר של החנייה, ופרצתי בבכי אימיים. הוא הביט בי עוד מספר רגעים, ונעלם מעבר לביניין, ומעולם, אבל מעולם, לא שבתי לראותו.

את כל הסיפור המזוויע הזה, העזתי לספר להורי רק אחרי שנתיים.

ותארו לעצמכם, אלו מחשבות הספיקה לטוות בראשה ילדה בכיתה ג', במשך שנתיים שאיש לא ידע מן המקרה.

המשך יבוא... אם מישו ירצה בכך.

שלכם,

אור.