האמנות למחוק 
על עצמי וגם עלי. |
| 10/2004
למה את אומרת את זה
היום דיברתי עם אמאל'ה. הייתי חייבת, כי הייתי צריכה ממנה משהו שקשור לדירה. הסברתי לה את הסיטואציה. אני שמחה בשבילך, היא אמרה בקול הפסיכולוגית המבין והמרחם שלה, זו בטח תחושת הקלה. למה את אומרת את זה, אמרתי, והסברתי לה שזה מעצבן. אני באמת לא זוכרת אם הבעתי את עצמי כהלכה. היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה, הרי זה משהו שבימים כתיקונם לא הייתי פוצה עליו פה. אבל עכשיו, אם אנחנו כבר שוברים את הכלים, אז אני לא מתכוונת להכנס לפוזה המתחשבת שלי, שאני כל כך טובה בה, כל כך יותר מדי, ולשתוק לה על ההערות המרחמות האלה. למה היא חושבת שאני כל כך סובלת כל הזמן? ומה אם הבעיה לא היתה כל כך גדולה, מה אם זה היה לי קל, מה אם לא הייתי בלחץ? ידיד שדיברתי איתו אחר כך, שגם הוא כרגע בכסח עם ההורים שלו, אמר שהם דור כזה, שסובל הרבה יותר. שחינכו אותו להקרבה עצמית. אני לא יודעת בקשר לדור, וזה גם פחות רלונטי לי. אבל אמא שלי, האמא הפרטית שלי, היא בנאדם סובל. היא לא מאושרת. אנשים תמיד מניחים שכל העולם סביבם אותו דבר. מי שקשה לו, מדמה שגם לאחרים נורא קשה. מי שקל לו, מדמה שלכולם קל, ואם לא, הוא מדמה שלאחרים קשה עד ללא נשוא ומרחם עליהם.
אני הייתי פעם אדם שנורא קשה לו, והפכתי לאדם שנורא קל לו. נורא נורא קל. קל באופן אבסורדי ממש. הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. אבל היא, היא כנראה נשארה בשלב הרבה פחות מתקדם, אם להיות סנוביים ולא פוליטיקלי קורקטיים לרגע. והיא משליכה את זה עלי, את הסבל שלה. ודי, למי יש כוח לזה. לא רוצה לסחוב את שק הבעיות שלה על הגב שלי. אם את שלי זרקתי, אני לא מתכוונת לקחת אחד אחר במקומו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
