התחלתי לחשוב שאולי גם את החוסר תלותיות שלי קיבלתי משם. אמא שלי לא יודעת לבקש עזרה, וגם אני לא. ממש לא. הכל חייבת לעשות לבד. אם אני הולכת ברחוב, ומנסה להגיע לאנשהו שאני לא מכירה, אני לא אשאל אף אחד. מה פתאום. אסור. כמו גבר אני אסתכל במפה, אני אבדוק מסביב, אני אלך לאיבוד חצי שעה, ולא אשאל. אם בחור לא מתקשר אלי, אני בחיים לא אשאל אותו למה, גם אם אני מתה לעשות את זה. לא, אני אשתוק, אני אהיה אדישה. אם אני צריכה לעבור דירה, אני לא אבקש עזרה מאנשים. האמת, מזה כבר נגמלתי, עכשיו אני כן. וגם יש לי חברים שמציעים בעצמם. אז זה יותר טוב. ובכל זאת, אסור לבקש. אסור להעזר. אסור להיות למעמסה על מישהו. שלא אמאס חלילה. אני כבר לא יודעת מה מזה אני ומה הם. אני רק יודעת, שאמא שלי אף פעם לא פותחת את הפה. וגם כשהיא כן, היא לא יודעת לבקש. רק לדרוש. הכל מאוד מתמטי בעולם הזה שלה. למשל, בליל הסדר, אם הוא בבית שלנו. היא מודיעה לנו בבוקר שהיא מצפה שנעזור, נכנסת ללחץ, ומתפקדת יופי במצב הזה. מתוך הלחץ, היא מנחיתה פקודות מתוזמנות היטב לכל הכיוונים, ואנחנו עוזרים לה, כשבא לנו. למעשה, כשחושבים על זה, אני לא בטוחה שכולם מתייחסים לזה באותה צורה. אני, צייתנית מטבעי, עוזרת ומתחשבת. האחים הקטנים שלי, איך לפעמים, תלוי במצב רוח. ולאף אחד מאיתנו אין את אותו לחץ. כשאנחנו לא עושים בדיוק מה שהיא רוצה ובדיוק איך שהיא רוצה, בסיטואציה הספציפית הזו של ליל הסדר, אז אמא כועסת, למה לא, ולמה ככה, ומסבירה שזה מפריע לה לכל התוכניות, שאנחנו לוקחים את הזמן שלנו. פעם הצדקתי אותה. היום אני חושבת שהמשטר הנאצי הזה לא מתאים, גם לא לפעם בשנה. בכלל, היא חיה לפי איזו מערכת כללים כל כך מסודרת, שאפשר להשתגע. יש לה בראש מה צריך לעשות בכל מצב. שום מקום לכאוס, הכל מתוכנן ומאורגן. היא גם מסודרת בטירוף, אני בלגניסטית. תמיד הייתי. אולי בגלל זה, אולי קיבלתי את זה מאבא (חושבים שיש גן לבלגן?). גם בסיטואציות אחרות, כשמשהו שנופל אצלה תחת הקטגוריה של ה"חובות" שלנו, או של התנהגות לא נאותה, או משהו, היא כועסת באותו אופן. מפריע לה. היא נעלבת. היא באמת. ואני מתחשבת בזה. וזה כוח שלה עלי. והאמת, היא לא מסתדרת לה שם יותר מדי טוב, בבית. היא לא מרוצה. עובדת נורא קשה ובאה הביתה ומתפעלת את הבית, ואף אחד לא עוזר לה. בשנים האחרונות אמנם עוזרים יותר. אבל, היא לא יודעת לבקש, היא איכשהו, לא יודעת להפעיל את הסביבה. ולא יודעת לשנות את המצב שהיא נמצאת בו, אלא רק להתלונן ולהתלונן ולהתלונן בלי סוף.
ואני, גם אני לא יודעת לבקש. לא עזרה, לא חום, לא שום דבר. לא מצפה מאנשים. וגם לא מקבלת כלום.