האמנות למחוק

הזמן, בערך חודש אחורה. אני יושבת בבית הורי, בעיר אחרת, ואומרת לאמא פתאום, בחיי אני לא זוכרת איך זה התחיל. אבל התחלתי להתלונן, על איזה אוכל יש או אין בבית, אף פעם אין מה שאני אוהבת, על זה שאבא קנה מחשב ושם אותו אצלי בחדר, והחדר כבר לא ממש שלי. כשאני באה, סיכוי סביר שמישהו יושב שם. וזה מעצבן. אני יכולה לבקש ממנו לצאת, בטח שאני יכולה, אבל זה לא כמו פעם. מילדות, מגיל 10 או אפילו לפני, חינכתי את כולם לדפוק בדלת לפני שנכנסים אלי לחדר, ולחכות שאני אגיד שזה בסדר, לא סתם לפתוח את הדלת מיד. ועכשיו זה נעלם, שנים של חינוך ירדו לטמיון, כולם פשוט נכנסים פנימה או דופקים ונכנסים מיד. זה לא בית שלי יותר. ממש לא. לא קרוב.

אחר כך התפתח שם איזה ריב. כלומר, לא ריב, אבל כל מיני דברים יצאו, אמרתי להם, למה אתם כל הזמן שואלים מה התוכניות שלי, די עם זה, די לשאול, אתם משגעים אותי, אני לא יודעת. והם התחילו להסביר לי שזה מתוך התחשבות, ונתנו לי דוגמא איך הם עשו תיאומים ביניהם כדי שאם אני ארצה יהיה לי אוטו. אמרתי להם שזה נראה לי לא נכון, בתשעים אחוז מהמקרים אני לא צריכה אוטו, ואם אני אצטרך, אני אבוא ואגיד, או שלא יהיה, ואני אסתדר בלי. כל ה"התחשבות" הזאת ממש מיותרת.

וגם צעקתי על אבא. אמרתי לו משהו, על זה שמשהו מפריע לי, אני כבר לא זוכרת מה. אולי שהוא שואל, מה התוכניות שלך. כי אני לא יודע, הוא אומר ומתחיל לצעוק עלי, אבא שלי חופשי צועק כשהוא מתעצבן, אמא שלי התערבה ואמרה לו לשתוק, אולי כי התחלתי לבכות. די, אמרתי לה, אני מדברת איתו עכשיו, תני לי לדבר איתו, לריב איתו. תני לי לנהל איתו תקשורת. אחרי כמה פעמים כאלה, אבא ענה לי, ואני לו, ואמא שתקה. בכיתי. נורא בכיתי.

ואז הלכתי לי, ובכיתי לי בשקט עוד קצת, ושמחתי כל כך. שתפסתי את זה פתאום, באינסטינקט, איך כל התקשורת שלי איתו עוברת דרכה. אז נכון שהוא לא באמת מנסה. אבל זה שהיא תמיד משלימה את החסר, צינור כזה בינינו לבינו, מעבירה מסרים לכל הצדדים, זה הורס את מה שיכול להיות. זה מנטרל את הצורך הזה, הכל כך זועק, שילמד לדבר. איתנו.

לפני שבועיים שלושה התקשרתי לאמאל'ה ואמרתי לה, אני לא באה עכשיו הרבה, ואני אבוא בטח עוד פחות, וגם פחות אתקשר. אני הולכת לעשות כל מיני דברים, ואת לא תאהבי את זה, אבל תצטרכי להשלים איתם. וסביר שאנחנו נריב בזמן הקרוב. אבל אני רוצה שתזכרי, זו תקופה והיא תעבור. ואני אוהבת אותך.

היא ניסתה לענות לי. אבל זה כבר התחיל. אמרתי לה, אין מה להגיד, אני כמעט מצטערת שהתקשרתי.