| 10/2004
עוד שיחה
עכשיו אבאל'ה התקשר. כדי לברר אם אני צריכה עזרה לעבור דירה וכל מיני דברים על הטלפון. בהתחלה הייתי חסרת סבלנות, ואמרתי לו, תן לי את אמא, והוא המשיך, אז אמרתי, יש לי חביתה על האש. טוב, אני אתקשר עוד 5 דקות.
ואז הוא התקשר שוב, ושוב שפך עלי כל מיני דברים לא רלוונטיים, בקשר לקו טלפון והכל, ואחר כך שאל מתי בדיוק אני עושה את המעבר דירה. ואני אומרת לו, עזוב, כנראה שאני לא אצטרך את האוטו בכלל, תעזוב את זה. ואם לא, אז ביום רביעי כנראה שיש לי יום פנוי. הוא הציע שוב מה שהוא הציע לי לפני כמה ימים.
לפני כמה ימים, הוא התקשר והציע לבוא בחמישי אחר הצהריים, לעזור לי להעביר הכל. חשבתי רגע. לא, אמרתי, זה לא יהיה טוב, אנחנו סתם נריב. אני מכירה אותך. תודה, ואני מעריכה את הרצון שלך לעזור, אבל נראה לי שעדיף שלא.
בינינו, כבר הייתי בסרט הזה לא פעם, ואני שונאת מעברים, ואבא שלי שיתקע לי באמצע החיים שם, הוא בדיוק הדבר האחרון שאני צריכה. הוא יגיד לי מה לעשות וירצה שזה יהיה בדרך שלו. מה גם, שהוא הציע את זה לא מתוך כזו כוונה טובה, אלא כדי שלא יצטרכו חלילה לתת לי אוטו בסופ"ש, כי זה יוצא להם לא נוח. הם רוצים לסוע לאנשהו, ולעשות את זה עם הרכב חברה, ואם אני חלילה אקח את השני, אז האוטו הפרטי שלהם יעשה קילומטרים, שזה דבר שהוא אסור בתכלית האיסור, הרי הרכב הזה נועד אך ורק לנסיעות בתוך העיר, כי הוא גם פחות בטיחותי והכל. ובתור רכב פחות בטיחותי, יצא כבר כמה פעמים שפשוט נסעתי במקום בו עם חברים אחרים שהיה להם אוטו הרבה יותר ישן ומתפרק, אבל היו מסוגלים לנצל אותו לתכלית הפשוטה הזו, של לסוע. ממש לסוע. לא רק לקישוט. קמצנות? לא מה פתאום. לא בבית ספרנו. הכל בשם הבטיחות.
בכל אופן, אז עכשיו, ואחרי שלדעתי כבר אמרתי לו לא בצורה מאוד חד משמעית, הוא חזר על ההצעה, ואני, אני פשוט שפכתי עליו את מה שהיה לי לומר לו, וזה לא היה רק בקשר למעבר. תראה, אמרתי לו, אנחנו נריב, אני מכירה אותך, אתה תרצה שזה יהיה בדרך שלך, ואני ארצה שזה יהיה בדרך שלי, אלו הדברים שלי, וזה לא יהיה טוב. הוא התווכח, אמר שזה תלוי גם בי, אמרתי שזה תלוי אמנם גם בי אבל גם בו. אני נעזרתי בך בעבר מעט מאוד פעמים, אמרתי לו, ויש לזה סיבה. (כאן כבר נגררנו לקטע יותר אישי). וגם, אתה יודע, הרי בזמן האחרון אני לא כל כך מדברת איתכם, לא שלך זה כל כך משנה, אתה גם ככה לא מדבר איתי יותר מדי, זה לא מעניין אותך. זה נכון שאני לא כל כך מתחקר, הוא אמר, למה צריך לתחקר, קטעתי אותו, למה אי אפשר לדבר סתם. עם אחרים אפשר, איתך באמת אי אפשר, חייבים לתחקר, את תמיד - אז אולי תקבל אותי כמו שאני, אמרתי, הרי מגיל אפס אני כזו והיום אני בת 25, כנראה שאני כבר לא אשתנה בקטע הזה, אולי פשוט תלמד לחיות עם זה. (הוא טען פעם, שמגיל הגן לא הייתי מספרת כלום. זה נכון. ועכשיו יש לי בלוג באינטרנט, וכל העולם יכול לקרוא את כל מה שעובר עלי, עם חברים אני מדברת חופשי, אבל האבא הגאון שלי עדיין לא מסוגל לדבר איתי כמו בנאדם. רק לתחקר. מה את עושה ואיך בתואר וכמה קורסים את לוקחת ואיזה ואיפה את גרה ומתי את עוברת. זו אכפתיות לדעתכם? יכול להיות, אבל היא מתמטית מדי בשבילי. אם הוא היה מנהל איתי שיחה, הייתי מספרת הכל באופן טבעי. בעצם לא. כי אם תהיה לו ביקורת, הוא יגיד לי בדיוק איזו מטומטמת הוא חושב שאני. ולא משנה שיש לי *** פסיכומטרי, בשבילו אני תמיד אשאר הילדה הפחות חכמה).
אני לא זוכרת איך המשכנו. באמת שלא. התחלתי לשפוך עליו עוד ועוד, על זה שהוא לא מסוגל לנהל שיחה ושהתקשורת המתמטית הזו לא מתאימה לי, בסוף, אחרי צעקה קטנה מצידו, הוא אמר לי, די, מה שאמרת אמרת, את רוצה עכשיו את אמא? כן, עניתי במתיקות.
עם אמא, דווקא הסתדרתי היום.
לטרוק לה את הטלפון בפרצוף אתמול כנראה היה חכם, או לפחות, חסר השפעות ארוכות טווח יוצאות דופן.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
