בלוג אתגרי כתיבה

חבל לי שלא השתתפו הרבה משתתפים מכרגיל,

אבל כנראה זו הייתה בעיה באתגר.

אני מקווה שהפעם זה יחזור לקדמותו ותיקחו יותר חלק :)

ירדן:

כשאת כותבת,את מכניסה פערי מידע בסיפור, אחד הדברים שמשאירים

המון התעניינות בסיפור ומעלה שאלות רבות. זה טוב! כי זה גורם לקרוא לרצות לקרוא עוד :)

אהבתי את הכתיבה,את הניסוח,התעניינות.

אבל סיפור שלא הכי קשור לנושא, כי המטרה של להעביר את זה הלאה,הייתה להעביר 

משהו שיגרום לעולם להראות טוב יותר.

אבל כעיקרון מאוד אהבתי.

קרנולה:

הפתיחה מעניינת, אם לא הייתי קוראת את הכותרת,אז הסיקרון היה גדול יותר.

אני חושבת ששוב, לתת יותר פרטים ויותר תיאורים יוסיפו הרבה נפח ועיניין לסיפורים שלך.

כמו שנתת רמז מטרים "חסמה את אפה", אז שהעלילה תתקדם ותמשיך ויהיו רמזים מטרים

ככה שהרעיון עצמו של הערפדים יהיה מפתיע.

"תעביר את אלה" מתאים למה שניסית להראות,כנראה שלא הבנת את האתגר

אבל המטרה היתה אחרת, לא נורא בכל אופן.

לא מצאתי טעויות כתיב,כעיקרון חמוד אבל עם התוכן יהיה רב יותר אני מאמינה

שגם הסיפור יהיה מעניין יותר.

רותם:

הסיפור מתחיל בצורה מעניינת וישר אפשר לראות שהתייחסת טוב לאתגר, 

נהנתי לקרוא את הסיפור ואהבתי לראות שהכנסת מין משפט, שהוא מעיין ביקורת על החברה

של היום:

"אם תמיד אומרים שכל אחד הוא מיוחד, אז איך זה שכולם נראים לי בדיוק אותו דבר? אחד עם אוזניות ואחד מדבר בטלפון. "

מה שכן, הכנסת המון פעמים את המילה "אותו הזקן" וכו'.. זה מאוד מפריע לקריאה, הייתי ממליצה לך

גם להוסיף תיאורים של האווירה, של הדמויות, כי נורא קשה לדמיין ככה את ההזקן הוא, מה שכן 

התיאורים האלה יכולים למנוע ממך לחזור על אותה מילה כ"כ הרבה פעמים.

בסה"כ נהנתי, ואהבתי את הסיום של הסיפור.

ג'ניה:

סיפור מעניין שלקחת לכיוון אחר לגמרי, אהבתי שזה שיחה בין אמא לבן, כי לא רואים 

סיפורים כאלה בדר"כ.

הפריע לי שכשהאמא מספרת לבן שלה את הסיפור שקרה בטורקיה,היא מדברת לא תמיד בשפה שמתאימה לילד בן 6

(הריי ציינת שהוא בכיתה א') אלו דברים שחשוב לשים לב עליהם, כי הם חלקים חשובים מהסיפור שאת כותבת.

גם את האתגר עשית בצורה מעניינת, כי העבודה שהאמא עובדת בה באמת צריכים להעביר הלאה, 

כי זה משהו מאוד חשוב לאנושות.

חסרים לי תיאורים של הילד והאמא קצת, אני חושבת שכשקוראים סיפור צריך לדמיין בערך איך הדמות נראית.

סה"ע רעיון מעניו לאתגר והכתיבה טובה :)

רותם הזוכה:

"תעביר את זה הלאה" אמר לי האיש הזקן שישב במושב שמאחורי תוך כדי שהוא נותן לי כמה שקלים ביד. "לנהג" הוא המשיך להגיד, ואני לקחתי את הכסף והעברתי לנהג. הנהג הניח את השקלים על מכונה שנראתה כמעין מאזניים לשקילה, והדפיס סוג של קבלה. "קח" אמר הנהג באדישות יתר והגיש לי את הקבלה. הסתובבתי במטרה לתת לאיש הזקן את הקבלה, אך להפתעתי האיש נעלם מהמקום כלא היה. הסתכלתי על האנשים מסביבי לראות האם מישהו מופתע כמוני מהיעלמותו הפתאומית של הזקן אך כל יושבי האוטובוס היו נראים אדישים למדי- כל אחד יותר מהשני. הסתובבתי בחזרה והבטתי בחלון. החמש דקות הבאות עברו עליי במחשבות ביני לבין עצמי- 'איך זה יכול להיות, הרי אני מחזיק בקבלה שהזקן שילם עליה, לאן הוא הלך?' -במהלך אותן דקות הסתובבתי מספר פעמים כדי לוודא שהאיש הזקן אכן לא נמצא ושככל הנראה השתגעתי סופית. תוך כדי תהיות ביני לבין עצמי עלה לאוטובוס אדם שנראה בסביבות שנות ה-30 לחייו, לבוש במדים כחולים של שוטר, עם פתק קטן על החולצה ועליו רשום 'יוסי'. אותו שוטר שעם הזמן התברר כפקח התהלך בין האנשים וביקש לראות את קבלות הנסיעה שלהם. לא ייחסתי לו חשיבות כ"כ עד ששמעתי אותו מאחורי אומר "גברתי, אני מבקש ממך לרדת מהאוטובוס,אין ביכולתי לעשות דבר". בהתחלה לא הבנתי במה מדובר ולאחר כמה דקות של שיחה בין 'יוסי' לגברת, שיחה שנשמעה כמעין תקליט שבור, הבנתי שלאותה הגברת אין כרטיס נסיעה ולכן היא צריכה לרדת מהאוטובוס. הסתובבתי כדי להבין מה קורה וראיתי שהאישה שנראתה יחסית מבוגרת נמצאת על סף בכי. לא הבנתי מדוע כל ההתרגשות- זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נסעתי באוטובוס לבדי- והנוסעים החלו לקטר ולצעוק על האישה המבוגרת שבסך הכל רצתה לנסוע באוטובוס משפטים כמו "יאללה כבר!" "רדי מהאוטובוס!" "אנחנו צריכים להגיע הביתה היום!" . האישה ממש התחילה לבכות, וברקע שמעתי את הנוסעים ממשיכים בשלהם ולא מתייחסים לאישה הבוכה. פתאום עלה במוחי רעיון ושמעתי את עצמי אומר "סליחה גברתי, נדמה לי שנפלה לך הקבלה" כל האוטובוס השתתק והביט עליי, הפקח הרים גבות והאישה המופתעת משכה באפה. "הנה קחי" חייכתי והושטתי לה את הקבלה של האיש הזקן. "תודה" היא מילמלה אליי וחייכה, ותוך כמה שניות כל אחד מיושבי האוטובוס חזר לאדישות ולעיסוקיו של עצמו, הפקח ירד מהאוטובוס שהחל לנסוע, ואני שהופתעתי מעצמי עוד יותר מהיעלמותו של האיש הזקן הסתובבתי לחלון.

כשבוע לאחר מכן כשכבר שכחתי לגמרי מהמקרה המוזר באוטובוס חזרתי מביה"ס ונכנסתי הביתה. "היי אמא" אמרתי, והמטבח החזיר לי תשובה "היי חמודי! איך היה בבית הספר?" התקרבתי למטבח תוך כדי שאני בא לענות "היה נחמד, היה לי מבחן ו.." אמא קטעה אותי והמשיכה בשלה "יופי אני שמחה! אתה יכול ללכת לקנות לי חלב ושתי שמנת מהמכולת? יש כסף על השולחן". 'אין לי כוח עכשיו!' חשבתי בלב אבל בקול רק אמרתי "כן,אני הולך". לא שמעתי תשובה, לקחתי את הכסף מהשולחן ויצאתי מהבית. בחוץ היה מעט רוח, ואני התחלתי ללכת לכיוון המכולת שהייתה בקצה השכונה. הולכי הרגל היו נראים כמעט אותו דבר וכמה שחיפשתי לא מצאתי משהו מיוחד בכל אחד מאנשים- כלומר, אם תמיד אומרים שכל אחד הוא מיוחד, אז איך זה שכולם נראים לי בדיוק אותו דבר? אחד עם אוזניות ואחד מדבר בטלפון. אחד עם כלב ואחד סתם הולך. אבל למרות שכל אחד מבצע פעולה שונה, כולם עושים דבר אחד משותף- עסוקים רק בעצמם!. תוך כדי שאני הולך וחושב והולך וחושב שמעתי קול מאחורי "סליחה?", הסתובבתי לראות מי זה וראיתי איש זקן שהיה נראה לי די מוכר. האיש חייך אליי ואמר "סליחה חמודי, אתה יכול להרים לי את עטיפת הארטיק?" הסתכלתי לרצפה והתכופפתי אל העטיפה. הרמתי אותה ונתתי אותה לאיש הזקן. "תודה רבה" הוא אמר לי, ראיתי אותו מתקדם כמה צעדים לפח ומשליך את העטיפה אל תוך הפח. המשכתי בדרכי אל המכולת ולאחר כמה דקות שמעתי שוב את אותו הקול "סליחה?", שוב הסתובבתי אבל עכשיו לא ראיתי אף אחד, גם לא באופק. ראיתי על הריצפה שקית ניילון ומשום מה עלה בי הצורך להרים אותה ולזרוק אותה לפח שלידי. ואכן, הרמתי את השקית וזרקתי אותה לפח. המשכתי בדרכי אל המכולת כשתחושה מוזרה עוטפת אותי. כשנכנסתי למכולת התחלתי לחפש את מוצרי החלב ולפתע ראיתי שוב את אותו הזקן שראיתי לפני שנייה ושנעלם וש.. לא הבנתי מה קורה פה והתקרבתי לאיש הזקן- קצת פחדתי אבל הייתי חייב להבין מה קורה פה. בזמן שהתקרבתי אל אותו האיש הזקן התחלתי לקשר את כל הדברים שקרו לי ואת כל המחשבות שלי בזמן האחרון; את המחשבות על האדישות ועל האנשים האדישים, ופתאום הבנתי הכל.

"לא הלכתי אז לאותו הזקן" אמרתי וראיתי כמה חיוכים של אנשים בקהל שהתחילו להבין לאן אני חותר, והמשכתי "כי בכמה דקות שבהם צעדתי לכיוונו של האיש הבנתי שזה לא משנה מה שמו, ומה הוא ניסה להעביר לי. כי את המסר המכוון או הלא מכוון אני קיבלתי" סיימתי את דברי ולגמתי מבקבוק המים שהיה מונח על השולחן. "ומאז החלטתי שאם באמת חשוב לי להילחם באדישות ובחברה האדישה, וכך ליצור עולם טוב יותר וחברה טובה יותר אז אני צריך לפעול ולא רק לחשוב". מישהו בסוף החדר תפס את העיניים שלי, "זה מתחיל מהדברים הקטנים של עזרה לחלשים ממך ומשמירה על סביבה נקייה וממשיך לדברים גדולים יותר" סיימתי את דברי וסיכמתי את ההרצאה "תודה רבה לכם שהקשבתם לי, מקווה שאת המסר שלי הצלחתי להעביר לכם,אם יש שאלות אני אשמח לענות". הסתכלתי שוב על אותו המישהו בסוף... 'לא' חשבתי לעצמי 'לא יכול להיות שזה הוא'. הוא חייך אליי והנהן בהסכמה תוך כדי שאני יורד מבמת השולחנות. איש אחד ועוד כמה נערים ניגשו אליי ושאלו שאלות. הבטתי שוב לסוף החדר למקום שבו היה האיש הזקן.. אבל הוא כבר לא היה שם. חייכתי לעצמי תוך כדי הבנה ואמרתי לקבוצת האנשים "כן, במה אני יכול לעזור לכם?".

תמיד חלמתי למצוא ספר מיוחד,אבל אי אפשר למצוא ספר שיש בו איזה קסם.

אז אולי לא אני אמצא את זה,או אתם תמצאו את זה. אבל הדמות שלכם בהחלט כן.

המשימה שלכם הפעם לכתוב סיפור קצר, (תמיד שואלים אותי בתגובות-אין הגבלת 

מילים,אבל יש להשאיר את זה בגד הסיפור הקצר) על מישהו/מישהי שמצא ספר קסום.

הדמות שלכם תדע מה הקסם והדמיון שלכם ידע,אבל אני והקוראים לא. אז אתם צריכים

גם לפרט על הקסם של הספר.

בעיה מרכזית תוסיף הרבה לסיפור שכזה, בכללי זה נותן נפח לסיפור והתעניינות מצד הקוראים.

וזהו,זה האתגר שלכם להפעם.

כבר לא יכולה לחכות :)

תאריך הגשה אחרון: 20/05