בלוג אתגרי כתיבה

בדר"כ לא לוקח לי כ"כ הרבה זמן לכתוב ביקורות, אבל היו המון סיפורים וקצת זמן. אז לקח לי דיי הרבה זמן לעלות פוסט,

מצטערת שנאלצתם לחכות.

שמחתי לקרוא שאנשים נהנו לכתוב את הסיפורים, בכללי זה מחמם את הלב לראות כל פעם מחדש שאנשים נרשמים,

נכנסים, מפתחים את הדמיון וכותבים.

שיהיה לנו חג שבועות שמח, מלא גבינות טעימות ועוגות גבינה.

אני בדר"כ מודיעה לאנשים שלא העלו את הסיפור שלהם יום לפני היום האחרון להגשה שהם גם יכולים לבקש הארכה,

אני לא אעשה את זה יותר. אם יהיה לכם חשוב להגיש ולכתוב אתם תבקשו בתגובות. ובאמת שאין בעיה לבקש הארכה.

אני מתחשבת בעיניין הזה. פשוט זה המון עבודה להודיע תמיד ולכולם. ואני חושבת שזו כבר האחריות שלכם.

אני אשמח אם תעזרו לי לפרסם את הבלוג הזה עוד יותר, אני יודעת שיש הרבה כותבים מתחילים בישרא ואני

חושבת שזה גם יכול להעזור להם.

המטרה שלי להגיע לבלוגים הפעילים.

ואתם ההזדמנות שלי להגיע לשם

-למרות שאין לי מושג כ"כ איך מגיעים לשם-

•שאלה!•

מה אתם חושבים שמעכשיו בכל פוסט יהיה אתגר תמונה ואתגר נוסף?

-תענו בבקשה בתגובות-

עברתי את ה-10,000 כניסות

(אתגר תמונה)

רוז

אני אוהבת את הדרך שבא התחלת את הסיפור והדרך שבא סיימת אותה,זה מין מעגל סגור כזה וזה מקסים.

את פותחת את הסיפור במתח, וזה גורם לי לרצות להמשיך לקרוא עוד את הסיפור.הקריאה זרמה לי וגם מאוד הסתקרנית

בכל האירועים שהתרחשו שם. הכל היה לי קצת מהר מידי, אולי היה צורך בעוד טיפה פירוט. לא משהו רציני.

מאוד נהנתי, גם לקחת את הסיפור למקום יפה ומעניין. לא מצאתי טעויות כתיב.

Independent

התיאורים שלך מקסימים, המשלב לשוני היה גבוהה. ויכולתי לדמיין כמעט במדיוק את כל מה שתיארת וזה היה יפייפה,

זה מאוד נוגע.

אני מאמינה שאם היית מכניסה איזו בעיה, בשביל שיהיה התחלה אמצע וסוף. הסיפור שלך היה עוד יותר מדהים.

אבל באמת שזה מקסים.

רותם

תראי, אני מבינה איזה רעיון רצית שיצא לסיפור. אני אוהבת את התיאורי כתיבה שלך ואיך שאת מדמיינת את הסיפור שלך.

אני חושבת שהרעיון שלך לתמונה מקורי. אבל היו הרבה דבר לא מציאותיים בסיפור שלך: בתור חוקרת, היא לא יכולה פשוט לקחת

חפציים מהבית ולגעת בהם סתם ככה, זה הורס את החקירה כי אז יש נגיעות דנ"א של החוקרת.

את מספרת בהתחלה שניתן לראות שלא נגעו בבית כבר זמן רב, בית ישן, גינה לא מטופחת. אבל כשהיא נכנסת לבית היא שומעת קול,

היא מוצאת את המקום שממנו הרעש הגיע. היא רואה שמלה, ובתוכה יש תינוק. תינוק חיי! תינוק לא יכול לחיות הרבה זמן בלי אוכל,בלי מים ועוד

בתוך מעיל. אם זה היה באותו יום, אז זה ייתכן,אבל אז התינוק צריך להשמיע המון רעש בנוסף היית צריכה לציין זאת. כי אז זה מאוד מפריע לקוראים.

אם זה לקח הרבה זמן, אז התינוק צריך להיות מת, צריך להיות ריק של ריקבון וכו'..

אז זה מאוד הפריע לי העיניין הזה, חוץ מזה הרעיון שאליו ניסית להוביל והדרך שבה שילבת את התמונה מקסימה.

ג'יין

אפשר לראות שכתבת זה מאוד זרם לך,הרעיון עצמו נחמד, אבל אני חושבת שיכולת להביע את זה בכתיבה בצורה הרבה יותר טובה.

אני אתחיל עם הסיפור, ההתחלה מקסימה בה את משלבת בין התמונה לסיפור ולרגשות אהבה של הדמות שמובעות ע"י החיוך שלה.

את הסיפור את ממשיכה בשגרה היום יומית שלה בבית,אני חושבת שזה יותר מידי פירוט, אני מבינה את הסיבה שעשית את - שתראה חדשות.

אבל אני חושבת שיכולת להגיע לזה בעוד דרכים שונות,כי פשוט עיניין השגרה הוא קצת פחות מעניין. זה פשוט בשביל להרוויח את הסיפור.

היית יכולה למשל להיות שקועה במחשבות, לתאר מחשבות על הרגשות של הדמות לבעלה, להכניס לשם סתם דוגמא שזה היום נישואים שלהם

ולכן היא חושבת על זה. ואז המילה נהרג שנאמרה בטלויזיה קוטעת את מחשבותיה ואז היא צופה בחדשות - סתם דוגמא, כן?

דבר נוסף,אם נדבר על מציאות: בתור האישה שלו, היא אמורה לדעת לפני כולם, מה קרה לבעלה. זה לא מוסרי שהיא תשמע על המוות של בעלה

בחדשות וכולם שמעו על זה לפנייה.

הסיום הוא מולטי דרמטי, אני מבינה שנורא קשה לה, וזה הגיוני שתבכה. אבל הדבר הראשוני בתור אישתו היא לנסוע לבית החולים לא?

דבר שקצת הפריע לי בכתיבה : שאחרי שכתבת שהיא לקחה קורנפלקס עם חלב כתבת "אני רעבה" וזה דיי הגיוני אם מתחשבים בזה שהיא לקחה

קורנפלקס.

מה שכן אהבתי בכתיבה שלך, היא דימוי הקערה השבורה עם הלב השבור, זה מעביר רגש בצורה אחרת. שמראה עד כמה כואב זה היה וזה היה טוב.

טלי

אוי זה מקסים,התיאורים מקסימום והרעיון מקסים. עצוב נכון, אבל אין סיבה שלא אוהב את זה כי זה טיפה דיכאוני.

מה שכן מפריע לי זה שכשקראתי את הנקודת מבט של נטלי, אז תמיד חשבתי שאביחאי זה מי שמספר בתחילת הסיפור

למרות שזה לא היה לי הגיוני, תמיד חשבתי שזה הוא . אני חושבת שהיית צריכה לתאר בקטנה, מי זה אביחי, או לפחות להגיד משהו

לגביו כדי שנדע בבירור שזה לא מי שכתבת עליו בהתחלה.

לפי דעתי גם לא היית חייבת לכתוב בסוגריים נקודת מבט של נטלי, אלא לכתוב איזה גשר שיסביר לנו את זה. ככה גם הקריאה

תיהיה יותר זורמת, עם מעברים וככה גם לדעתי זה יהיה הרבה יותר יפה.

הסוף מצמרר. אהבתי ולא מצאתי טעויות כתיב.

מאי

מאוד אהבתי את הסיפור! אהבתי את הכיוון שאליו התייחסת לתמונה, שונה ואחר. אני אתייחס להתחלה, כשהוא שואל אם החדר שלה מסודר,

אין בעיה בכתיבה. אבל אני חושבת שאם היית כותבת את המשפט שמתאר מדוע מתעצבנת בצורה קצת אחרת, זה היה יותר יפה. המשפט היה לי פשוט קצת תקוע. משהו בניסוח שלו לא כל כך הסתדר לי.

סתם דוגמא,היית יכולה לציין את השעה שבה הוא שאל אותה למשל - "כן" צעקתי בכעס, השעה הייתה עשר ארבעים וחמש בערב, אבא שוב משתמש באותה שיטה ישנה לבדוק אם אני בבית ולא ברחתי.- משהו כזה.

"אותו הקיר היה היחיד שכוסה בחפץ כלשהוא",הניסוח קצת מפריע לי, אולי הייתי כותבת משהו כמו: הקיר היחיד שלא היה ריק, על אותו הקיר היה וו.. וכך הלאה.

"מה…?" אמרתי בקול חנוק מדמעות."- בתור מישהי שחוששת כ"כ בהליכה במסדרונות הבית, היא הייתה אמורה להיות מבוהלת אף יותר כשאביה נכנס לחדר.

אני אוהבת את הסוף של הסיפור, הוא מפתיע, המוות של האם מפתיע. מצמרר גם הייתי אומרת. קצת מפריע לי עיניין חיק הטבע והצוק, למה שיביאו אותה לשם בגיל שנה? 

אבל יש הורים ויש הורים. אז אני לא יכולה לבקר את העיניין הזה כ"כ הרבה.

כמה טעויות קטנות: 

"על כך שאבי ער ואינו קורא ספר" - אינו ער אם כבר.

" פנימה, לחדר." אין צורך בפסיק.

לסיכום,באמת שאהבתי את הסיפור שלך, שימי לב להערות שלי, ודבר אחד נוסף שיש לי לציין הוא עיניין האירועים שקופץ דיי מהר מידי לקראת הסוף.

כשהאב נכנס לחדר ופתאום מצטער, למרות שאת מתארת שהוא בקושי מתייחס לילדה. למה דווקא עכשיו? למה פתאום? אם היא כל לילה הולכת לשם, איך דווקא עכשיו הוא ידע שהיא שם? בתור אבא, אם הוא נכנס לחדר ולא ראה אותה והוא כ"כ דאגן, והוא אף פעם לא ידע שהיא נמצאת בחדר הזה. הוא אמור לחשוש ולהתחיל לצעוק את שמה במטרה לחפש אותה,לא? 

לאמפי

איזה סיפור מקסים, הדרך ששילבת את התמונה מקסימה, ולמרות שהיא מגיעה רק בסוף, היא שם. יש בתיאורים שלך משהו מאוד יפה, נינוח, קליל

וכייפי. מאוד נהנתי לקרוא את הסיפור שלך.  אני לא יודעת, אני חושבת שלנסיכה טיפה מפריע להתאהב במשרת. זה לא מי יודע מה משנה, אבל אם

זו נסיכה חשובה, אמורים לחפש אותה לא?

כמה טעויות כתיב שמצאתי:

"להפסיק לבצע פקודות, " - יותר נכון להגיד, מפסיקות לתפקד.

"שהיה ביותר שקיימת." - היפה ביותר שקיימת, אם אני לא טועה.

"ברחתי איתך! " - אותך.

בסה"כ מאוד נהנתי! 

שרית

הכתיבה שלך מקסימה, אני לא יודעת למה ואיך ואני לא אוהבת לבוא בהאשמות ללא האשמה ודאית, אבל קראתי את הסיפור שלך אחרי שקראתי את של לאמפי, הם מסודרים אצלי ברצף של הגשות, והסיפור שלך מאוד מאוד מאוד מזכיר את שלה. אני לא יודעת אם קראת וזה נתן לך את הרעיון,כי הבסיס של הרעיון לתמונה הוא אותו רעיון,אולי אני טועה. אם זו הייתה העתקה אז חבל, גם לא יפה מצידה של לאמפי, וגם בכללי הייתי רוצה שאלו יהיו הרעיונות המקוריים שלך. כי זה היופי שבכתיבה, לפתח את הדמיון שלנו,לצאת מהקופסא. ואם זה לא ככה, אז סליחה.

שמתי לב לכמה טעויות כתיב בסיפור שלך:

"שנלך לאיבוד, שישלחו צוות חיפוש" - החלק שבו כתבת שישלחו צוות חיפוש מרגיש לא קשור לשאר המשפט, כאילו חסר משהו בסוף. סיימי אותו למשל ב- שישלחו צוות חיפוש 'מצידי' וכו'..

"והכנסתי את הרגליים למים,הוא הוציא את הראש שלו מהמים," החזרה על המילה מים באותה משפט קצת קוטעת את רצף הקריאה,

נסי להחליף את המילה במעיין. הקריאה תיהיה נעימה יותר.

"נו דפנה השבילים מתחברים אחרי קילומטר בערך," - חסר פסיק אחרי "נו דפנה".

בנוסף חסרים לך המון פסיקים ונקודות בסיפור, עברי על הסיפור עוד פעם לפני ההגשה של וודאי זאת. כי הניקוד הוא מאוד חשוב בסיפור לרצף הקריאה

של הקורא.

(אתגר תמונה)

מאוד התלבטתי בין כמה כותבים, כל סיפור שונה ומיוחד. בסופו של דבר התלבטתי בין שתיים האחת היא מאי והשניה היא לאמפי.

אצל שתיהן הרעיון הוא שונה מאוד, אצל מאי הסוף מפתיע ומרגש ואצל לאמפי הוא סוף טוב כמו שכולם אוהבים.

שתיהן התייחסו בדרך שונה ומקורית לתמונה ונהנתי לקרוא את שני הסיפורים. 

בסופו של דבר לאחר חשיבה ארוכה החלטתי שלאמפי היא הזוכה של האתגר, יש לה תיאורים מקסימים ורעיון מקסים ! 

לעוף/לאמפי

"ג'ק? הרגליים שלי מתחילות להפסיק לבצע פקודות, מתי כבר מגיעים?!" היא מתלוננת באוזניי בעצבנות וגוררת רגל אחר רגל בכבדות.

"בחיי, מרי! לא ידעתי שאת כל כך עצלנית!" אני מצחקק, והיא בתגובה פולטת אנחת ייאוש קלה.

אחרי דקות קצרות של שקט, אני מעורר מחדש את תשומת ליבה, "רואה את הבקתה ההיא?" אני שואל אותה ומצביע אל עבר נוף קסום מולי.

"כן! כן! אני רואה, זאת היא נכון? נכון זאת היא? בבקשה!" היא כמעט ומתחננת, טיפה מתלהבת.

"כן",  אני עונה לה, "זאת היא".

***

במשך תקופה ארוכה הייתי עבורה לא יותר מאשר משרת עלוב שמנקר סביבה מבוקר עד ליל, מקיים את כל דרישותיה. הייתי רגיל לקרוא בשמה המלכותי, גברתי, נסיכתי, ועד שהצלחתי להיגמל מאותם שמות עבר פרק זמן ממושך.

הייתי רגיל להסתכל אל תוך עינייה בזמן שהשתחוותי לפניה, בזמן שהקשבתי בדריכות לבקשותיה, בזמן שהייתי חולף באיטיות על פניה.

היא הנערה היפה ביותר שפגשתי בחיי, ואני די בטוח שהיה ביותר שקיימת.

עינייה התכולות, העמוקות, הדוקרות... שיערה  החום כאגוז מדיף ממנו ריח מתקתק של דבש... עורה רך כמשי, שפתייה אדומות כיין, וחיוכה התמים, הפשוט... נלכדתי בקסמיה.

אל הארמון הגעתי כבחור צעיר, ללא כלום. הורי מתו מהמגפה שהשתלטה על הכפר שלנו, המיתה מאות תושבים, מבוגרים, נשים וילדים, את כולם. נאלצתי להרחיק אל העיר הגדולה, לחפש עבודה.

עם בגדים בלויים וללא השכלה התקשיתי למצוא תעסוקה טובה, עד שהגעתי לאותו ארמון מפואר, ארמון הנסיכה. תחילה הייתי נוהג לנקות מידי שבוע כמאה ועשרים חדרים המפוזרים במגדל העצום הזה,  לכסח דשא ירוק וחי אך לאחר כמה חודשים טובים, כשכמעט אפסו כוחותיי, פיטרו את המשרת הראשי, לואי, נכנסתי אני לתפקיד, התאהבתי.

אני מניח שהיא התאהבה גם בי, בחזרה.

סיפרתי לה על חיי, היא סיפרה לי על שלה. מסתבר שאפילו לנסיכות יפות שכאלה יש חיים לא ממש קלים, וזה פשוט נורא להתלבט איזו שמלה ללבוש לכבוד ארוחת צהריים משפחתית שתתקיים בשבוע הבא...

הייתי מרדים אותה בלילות, מסתובב איתה בחצר הגדולה בימים, מנגן לה שירים על חליל צד שהכנתי, קוטף ומחבר לה זירי פרחים.

עד שהיא בסוף הייתה מוכנה, לקום וללכת, להשאיר מאחור לגמרי את הכול.

***

אני פותח בעדינות את דלת הכניסה החורקת לבקתת העץ הישנה, הדבר היחיד שנשאר לי כזכר מהורי, ממשפחתי שכל כך אהבתי.

היא מהלכת לה בפנים, נוגעת ביריעות העץ, שואפת לריאותיה את ריח העובש והאבק. על האדמה מונחים שני ריבועי חציר, מעדר ומטפחת אדומה.

"זה מאוד...", היא מתחילה לומר.

"מאוד... מה?" אני דוחק בה.

"כפרי כזה, אתה יודע..." היא אומרת ומעקמת את פרצופה.

"הגיוני..." אני משיב לה ומתיישב על אחד מריבועי החציר.

היא מתיישבת על הריבוע השני, לוקח לה זמן עד שהיא מתמקמת בנוחות.

אנחנו בוהים בחלל שסביבנו.

"פה הם מתו...?" היא שואלת בעדינות, ואני עונה לה שכן, לפני שמונה שנים.

היא מוציאה את לשונה לאות גועל, ואני רק מצחקק לי.

אף פעם לא הכנסתי מישהו לבקתה, מלבד הורי ואני עצמי, אף אחד לא נכנס, אף אחד לא נגע. תמיד הבקתה הייתה קדושה לי, במיוחד אחרי מותם של אמא ואבא. הייתי מגיע מידי אביב, מנקה קצת, מסדר, אך את אותה מטפחת אדומה, ואותו מעדר חלוד מעולם לא הזזתי, מאותו היום בו ראיתי את שניהם מוטלים ללא רוח חיים.

אבא היה חקלאי, אמא הייתה אופה, תמיד היה מה לאכול, תמיד הם דאגו לאחרים מלבד לעצמם. פתאום אני כל כך מתגעגע...

"על מה אתה חושב?" היא קוטעת את מחשבותיי.

"סתם... מהרהר, בואי, עוד לא הראיתי לך את הנוף", אני מושך אותה בידה, עוזר לה לקום מערמת החציר שנדבקה קלות לשמלתה. אנחנו מפלסים דרכנו בתוך דשא גבוהה מלא חיים, עומדים כמה מטרים מאחורי הבקתה.

לנגד עניינו נשקפים הרים ירוקים, פרחים צבעוניים, ציפורים חותכות במהירות את השמיים.

"וואו!" היא מתפעלת, "זה ללא ספק המקום היפה ביותר שקיים!" היא מתלהבת ונושמת לריאותיה את אוויר ההרים הצח.

"זה לא הכול", אני משוויץ, מצביע מטה. פתאום היא שמה לב ששנינו עומדים על צוק, מתחתינו ים כחול, נוצץ קלות מקרני השמש הלוהטת.

אותו חיוך רחב ותמים מתפשט בין שפתייה, היא עוצמת את עינייה, פורשת ידיה, נותנת לרוח להעיף את שיערה לאחור, שמלתה נדבקת לגופה, ואני מתבונן בה לכמה רגעים ואחר כך מחקה את תנועותיה.

היא צוחקת ומביטה בי, "רוצה לקפוץ?" היא שואלת אותי בביטחון.

"הא?! את רוצה לקפוץ?! מ..מה?! " אני המום.

"כן! למה לא?!" היא שואלת ומשירה מבט מטה.

"לא יודע..." אני מהסס, "את נסיכה כאילו?! נסיכות לא קופצות!" אני מנסה לחבר בפנייה את חלקי ההיגיון.

"אני לא נסיכה יותר". היא משיבה לי נחרצות, "בחרתי בך! ברחתי איתך! אם אני נסיכה, אז הנסיכה שלך", היא אומרת בחיוך ונושקת ללחיי.

אני מאדים, ליבי פועם בחוזקה.

היא מצביעה לאחור, ומסמנת בראשה שאבוא אחרייה, אנחנו חוזרים לבקתה, אני נותן בה מבט תמוהה, לא מבין מה היא עושה.

היא פושטת את שמלתה, מניחה על חתיכת ברזל התקועה בקירות העץ.

אני פשוט את חולצתי, מפשיל מכנסיי.

בריצה קלה וצחוק מתגלגל חוזרים לראש הצוק, לוקחים נשימה עמוקה, ארוכה, אני מביט בשתי עינייה, לא יודע במה זכיתי שהיא כאן איתי.

אנו מחייכים זה לזה, פורשים כנפיים, רוצים לעוף, לברוח, לשכוח, רק ליהנות, רק לשמוח...

וכמו שני נערים משוגעים,

סופרים עד שלוש,

ובבת אחת קופצים.

(אתגר ספר)

קלואי

הסיפור מתחיל בצורה מעניינת, הצורה בה את מתארגת טובה. הסיפור כעיקרון טוב,כתבת "שמתי לב שאני בתוך הספר" זה לא אמור להיות ברור מאליו שהיא נמצאת בתוך ספר פתאום, זה לא משהו הגיוני שקורה כל יום,היא אמורה להיות מופתעת מהמצב הלא הגיוני שהיא פשוט נשאבה לתוך הספר הקסום הזה.

מצד אחד את מתארת שהיא נשאבה לתוך הספר, זאת אומרת שהיא הדמות הראשית שם, אז היא אמורה כאילו לדעת את הפרטים שם. מצד שני, בסוף הסיפור זה מרגיש כאילו היא פשוט מרגישה שהיא שם מרוב שהוא מעניין לה.

אני לא יודעת למה, אבל משהו בסיפור שלך חסר לי, אולי מתח. או איזשהי בעיה. אני אפילו לא יודעת להגדיר מה בדיוק.

משהו קטן ששמתי לב אליו:

"הרי יודעת אני " - זה כאילו את קופצת במשלב הלשוני פתאום, "הרי אני יודעת" יותר מתאים.

קרנולה

את משתפרת בכתיבה שלך עם כל אתגר, הוספת יותר פרטים, יותר תיאורים מהפעמים הקודמות אבל עדיין זה לא מספיק, יש לך המון פערי מידע שחסרים בסיפור שלך והם בהחלט נחוצים.

הרעיון שהספר הוא מגשים את הסיפור שלה הוא יפה,אבל כשאת כותבת חסרים לך גשרים בין קטע לקטע. בין העיינין של ג'ייסון לפתאום האב שלה.

כשכתבת ככה חשבתי שג'ייסון אבא שלה, בגלל שלא היה את הגשר הזה. אבל אז לא הבנתי למה היא שואלת מי הוא, את מבינה? 

"לפתע התיישבתי על הקרקע וקמתי במהירות" - היא לא התיישבה לפתע, היא פשוט התיישבה. הניסוח פה לא טוב,

הלפתע צריך לבוא אח"כ בתיאור של הספר שעליו היא התיישבה.

"הבאתי אותו לאמא שלי,היא הביטה על הספר והשליכה אותו מהחלון," - למה היא הביאה אותו לאמא שלו והיא השליכה אותו מהחלון?

היא הרי רצתה לעשות ממנו יומן משאלות לא? - פרטי למה. למה היא הביאה אותו לאמא, בשביל להראות לה מה מצאה? אז יכלת לכתוב לה

"אמא תראי מה מצאתי" וכו'..

"אך הוא חזר לבית שלנו,בחנתי אותו." מי חזר לבית שלהן? הספר? אם כן, אז היית יכולה לכתוב משהו בסגנון של "נכנסתי לחדרי והספר היה מונח על מיטתי, הייתי מופתעת. לפני כמה דקות אימי זרקה אותו מהחלון"

בכללי השתפרת, והרעיון של הספר יפה, שימי לב להערות ותמשיכי להשתפר :)

בלה

בתור ילדה שאיבדה את הורייה, היא אמורה להיכנס לחנות, לחפש אותם, לצעוק ממש חזק, אני דיי בטוחה שהזקן היה שומע, לא?

ילדה בת 10,אמורה לדעת לקרוא כבר טוב,ילדה בת 10 היא ילדה בכיתה ה',היא לא אמורה להתלהב שהיא הצליחה לקרוא את המילה 'קוסם'.הייתי מבינה אם זו הייתה ילדה בת שש,אבל לא ילדה בת 10.

הסיפור עצמו מעניין,הרעיון של הספר גם, שהוא מתחמם כשיש משימה, כשיש הוראות. אני באמת חושבות שאם היית מפרטת עוד, נותנת דוגמא למשימה וכו' זה היה מעניין עוד יותר.

הכתיבה שלך טובה, הייתי שמחה בתור קוראת לקרוא עוד על הספר, לדמיין אותו טוב יותר, אז עוד תיאורים וכו' לא היו מזיקים בכלל.

הבעיה היחידה בסיפור זה הראליסטיות של עיניין הגיל, והתגובות שלה. את מתארת אותה כילדה בת 6 למרות שאמרת שהיא ילדה בת 10.

דבר אחד בניסוח שהפריע לי:

" חושבת שמצאתי את הוריי." - במחשבה שמצאתי את הוריי, נשמע יותר יפה.

הגר

אהבתי את הרעיון של הספר המיוחד, ספר שמורכב מדמעות. יש בזה משהו מאוד מיוחד,אני חושבת אבל שהיה חסר עוד פירוט על איך הוא יגרום לילדה

להעלים את כל העצב. להסביר את הקסם.

אי אפשר להגיד את זה על השם של אמא שלה שנפטרה, היא צריכה לזהות אותו ישר:"השם היה לה מוכר" , "רק אז יעלי נזכרה.דפנה.זו אמא.".

בסוף שבו את שואלת "אולי זה גם חלום?" זה משאיר את הקוראים לחשוב ובכללי זה סוף פתוח שאהבתי. אני חושבת שלכתוב " וחיינו באושר ועושר"

זה קצת מיותר.

ההתחלה קצת מבלבלת. בסה"כ הרעיון של הספר יפה יש רק להתייחס להערות.

מאי

אהבתי את הסיפור, אהבתי שחשבתי בהתחלה שהספר הקסום יהיה הספר שמצא מייק אבל בסוף זה בכלל הספר שמצאה ריי. בכללי הייתי מסוקרנת לאורך כל הסיפור. קצת מעצבן שאני לא יודעת אפילו מה קרה שגרם להם לא לדבר במשך שבוע. אבל התיאורים מצויינים ואהבתי את הסיום של הסוף

שבו את סוף כל סוף, נותנת משהו שקשור לספר, חלק ממנו.

משהו קטן שהפריע לי:

"מלמלה לעצמה ריי והלכה לחדרה" היא לא אמורה לעזור לאחיה להאכיל את אחיה הקטן ? לנקות מהריצפה ? לבדוק שהם בסדר? 

יעלה

הסיפור ממש מקסים,התיאורים שלך טובים ובכללי נהנתי מהקריאה של הסיפור. אני חושבת שאת טיפה רצה בקטע עם הבחור, אני חושבת שעוד תיאורים לגביו ולבי היחס שלו היו מוסיפים המון. כשאת כותבת שהיא פגשה בחור שווה, אז את לא מתארת את איך שהוא מתחיל איתה, את מתארת שאלות וזה קצת מרגיש כאילו מישהו עורב לה ולא מתחיל איתה.

חוץ מזה הרעיון מקסים,הסיפור מקסים וגם הסוף שלו! עוד טיפה תיאורים וגשר בין הקטעים היה מאוד מוסיף, כי הסיפור פשוט רץ. הייתי מאיטה אותו קצת.

ג'ניה

אהבתי את הקטע שבו כתבת חלק מהספר, כתבת את החלק הזה טוב, גרמת לי לרצות לקרוא ספר שלא קיים.

כתבת מצויין, הייתי כ"כ שקועה עד הסוף. הסוף לא היה לי ברור,בכלל. איך היא הגיעה לתוך שכיבה?כל זה היה חלום?

אשמח אם תסבירי לי כי באמת לא הבנתי.

(אתגר ספר)

היו שלושה בנות שכתבו את האתגר מצויין, אחת רק אחת מהן כתבה טוב מכולן.

אני חייבת לציין את השלושה שכתבו טוב וריתקו אותי : מאי, יעלה וג'ניה.

אך מבחנתי ג'ניה הזוכה של האתגר. כתבת מצויין ובאמת ריתקת אותי!

המתכון לאהבה מוצלחת/ג'ניה

נאנה בילתה רבות בקריאת ספרים; בבית, בבית הספר, בספרייה ובמקומות ציבוריים אחרים. לפעמים שני חבריה הטובים ביותר היו מצטרפים אליה, בהתחלה קוראים ספרים אחרים לצידה ובשלב מסוים מתחילים "להפריע". היא אהבה את ההפרעות הקטנות שלהם, את הצחקוקים וההנאה שבשיחות ביניהם.

נאנה, קאיטו ומיקוטה היו חברי ילדות וכשהיו נפגשים אז לרוב כול השלושה יחד. הם בילו אין ספור שעות ביחד והעריכו את החברות ביניהם. לפעמים תהתה נאנה, שאם תצטרך לבחור באחד מהם, במי תבחר?

באחד מערבי הסתיו כשמשבי הרוח כבר החלו להתקרר והז'קט היה אביזר חובה בכדי לא להתקרר- היא חלפה על פני חנות שלא שמה לב אליה קודם. חנות עתיקות שלא הייתה מודעת אליה עד עכשיו. האם באמת הייתה שם קודם, היא תהתה. משהו בחנות משך אותה להיכנס, כמו כוח מסתורי ובלתי נראה לעין. היא הרגישה מהופנטת וצעדה במקום כאילו הכירה אותו כמו את כף ידה עד שנעצרה מול מדף כמעט ריק פרט לספר אחד שהועמד עליו. הספר היה כרוך בכריכה בעיצוב ידני, כנראה שיפוץ אחרי כל השנים שעברו עליו. היא יצאה מן ההיפנוזה שהייתה שרועה בה ונאצה מבט חשדני בספר. אתה רוצה שאפתח אותך, חשבה לעצמה. היא הושיטה את ידה קדימה, אל הפרי הנחשק.

הספר העתיק הרגיש הרבה יותר כבד ממה שנראה. היא דפדפה בדפיו העבים מנסה להבין מה תוכנו. הכריכה הציגה את שמו של המחבר בלבד, אלוויס פאנטום, שם מוזר לדעתה. היא עצרה בעמוד אחד בודד מיני רבים, בו הצליחה להבין את תוכנו "המתכון לאהבה מוצלחת" התנוססה הכותרת בראשו. חיוך מעוקם הופיע על פניה, בדיחה משעשעת חשבה, סגרה את הספר והחזירה אותו למקומו.

"במקומך הייתי פועלת לפי העצה שלו." היא שמעה קול של אישה מבוגרת, נאנה התבוננה לצדדים בכדי למצוא את מקור הקול.

"זה טיפשי." היא סיננה מבין שיניה אך האישה המבוגרת בכל זאת שמעה אותה.

"לא הייתי מכנה ככה את הגורל." השיבה הזקנה שכעת עמדה על יד הדלפק הקרוב לכניסת החנות. היא הייתה רזה ונראתה שברירית כל כך, חיוורת ושיערה הארוך והשב היה אסוף בצמה ארוכה. על גופה הונח קימונו שהוכן בהזמנה אישית לממדיה. היא בהחלט שידרה ביטחון וכבוד שצברה עם השנים.

"ומה אני בדיוק אמורה לעשות?" פנתה אליה נאנה שלא בדיוק ידעה איך להתייחס לעצת ה"אהבה" שנתן לה הספר.

"זה פשוט, תפעלי לפי ההוראות והכול כבר יסתדר." אמרה אשת הברזל וחיוך ערמומי חמק אל שפתיה. נאנה ניגשה אל הספר שוב והעמוד שעצרה בו קודם נפתח כבר על הפעם הראשונה. קראי את המילים ואל תתחרטי, אולי את לא בטוחה אך הלב מבין. הוא יבחר ובחירת ליבך אלייך תושב. היא חשבה שיש משהו מחשיד במילים האלה אך המשיכה לקרוא הלאה, דאם טו די דאם, הוא שלך לעד וזהו, בזה זה נגמר.

"ומה עכשיו? לא קרה כלום..." היא פנתה אל האישה שעמדה על יד הדלפק,

"הו, אל תדאגי- בהצלחה לך בהמשך." קראה האישה בחביבות ונעלמה מאחורי דלת סתר על יד הדלפק שכנראה הובילה למחסן בקומה תחתונה. איזה חנות מוזרה, חשבה נאנה לעצמה ויצאה מהחנות.

באותו הערב שתי שיחות שלא נענו הונחו בנחת במכשיר הנייד שלה ורק האור המהבהב שהודיע שאף אחד לא התייחס אליהן עדיין ריצד בחלל החדר החשוך. האחת הייתה מקאיטו והשנייה ממיקוטה. מרוב העייפות היא לא החזירה צלצולים.

כמו בכל יום ראשון, ישבה נאנה בפינה המסתורית שלה בספרייה וקראה ספרי פנטזיה. גופה הדק הזדחל מתחת למשקוף החלון העבה שהיה בין טורים של ארונות ספרים. בניגוד לכל הימים האחרים, קאיטו היה הראשון להגיע ומיקוטה לא נמצא איתו.

"איפה מי-סאן?" שאלה כדרך אגב בלי להוריד את עיניה מן הספר.

"אני לא מספיק לך?" שאל קאיטו. הדבר גרם לה להרים את עיניה אליו, היא הבינה שמשהו קרה ועכשיו היה הזמן לחקור אותו.

"מה קרה ביניכם?" שאלה,

"מי אמר שקרה משהו?" ניסה להתגונן,

"אני יודעת שקרה אז כדאי שלא תסתיר את זה מפני." היא רטנה עליו מעט,

"בסדר, אל תכעסי." החל לדבר "החלטנו שכול אחד צריך לבלות איתך בנפרד." המשיך,

"למה?"

"עניין בין גברים."

"אני לא מבינה."

"את לא צריכה להבין." הוא נאנח, "אני מאוכזב ממנו. זה הכול." הוסיף קאיטו.

"אני באמת לא מבינה. זה כל כך נדיר שאתם רבים וגם אז אתם מסתובבים ביחד." היא הייתה מבולבלת, מה כבר יכול היה לקרות בכמה שעות ספורות.

"נאנה, בואי איתי לאנשהו." הוא אמר לפתע,

"אתה לא מתכוון לחכות לו?"

"לא." אמר ומשך את ידה בכדי שתקום, בסוף היא נכנעה לו וקמה. היא השאילה את הספר בכדי שתוכל לסיים אותו בהמשך ושניהם יצאו מבניין הספרייה. הוא שילב את ידו בשלה והיא הסמיקה מעט מן המגע. הם התקדמו בין ההמון השורץ ברחובות שלובי ידיים בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. היא דקת הגוף והוא בעל המבנה השרירי והגובה הרם נראו כמו זוג מבטיח בעיני העוברים ושבים. היא לא ידעה מה עובר לו בראש אך נהנתה מן החלום כל עוד יכלה. אולי זה באמת הוא, קאיטו- בחירת ליבה. אולי הספר כן עשה משהו בסופו של דבר. קסם כלשהו.

נאנה וקאיטו הגיעו למקום המסתור שלהם בפארק העירוני. פינה שאף אחד לא מצא. הזווית שיצרו העצים והשיחים הסתירו את השטח המעוגל המספיק לכמה אנשים. הם נכנסו פנימה, נעלמים מעיני הציבור. הרוח הסתווית נשבה מעט ופיזרה את עלי השלכת סביב, צבעי הסתיו הזהובים והאדומים, המלכותיים, התנוססו מכל עבר. נאנה נשכבה על הדשא המזהיב וקאיטו רכן מעליה. ליבה פעם בחוזקה והקצב הואץ, שיערו השחור נפל לצידי פניו והוא הביט בה כך מספר דקות. לחייה נצבעו בוורדרד על עורה הלבן בעקבות מבטיו החודרים.

"שלא תעז!" הם שמעו קול מפתח המעורה הסודית שלהם. מיקוטה עמד שם והתנשף בחוזקה, "סוף סוף מצאתי אתכם." אמר בקוצר נשימה, נראה שהוא רץ הרבה. הוא התקדם בברוטאליות כלפי "הזוג הטרי" והעיף את קאיטו הצידה ממנה. נאנה עברה למצב ישיבה, היא לא הבינה למה הוא כועס כל כך.

"מה קרה מי-סאן?" שאלה בדאגה,

"מה קרה?!" הוא רטן מרוב כעס עדיין חסר נשימה, הוא לקח לעצמו דקה בכדי להסדיר את נשימתו. "אני מאחר בכמה דקות ואת בורחת לי איתו!" אמר והצביע  על קאיטו שישב לצידה והתבונן בו במבט אטום.

"צודק, היינו צריכים להודיע." היא מיהרה לומר,

"זה לא העניין!" הוא כמעט צעק עליה וקאיטו התערב "אל תרים עליה את קולך."

"מי אתה שתגיד לי מה לעשות?! אתה בוגד, זה מה שאתה!" הכעס הופנה אל קאיטו עכשיו,

"אני?! ואולי זה בעצם אתה!" גם קאיטו החל לכעוס ונעמד על רגליו, מיקוטה בעקבותיו. האגרוף הראשון הותך בפניו של קאיטו מצדו של מיקוטה, נאנה לא יכלה להאמין למראה עיניה. הם אף פעם לא הרביצו אחד לשני ברצינות, אף פעם. קאיטו לא ספג את העלבון ושלח את אגרופיו גם כן. קטטה פרצה ביניהם כשכל אחד מנסה להטיח את אגרופיו בכול הכוח בשני.

"תספיקו!" היא ניסתה להפריד ביניהם אך ללא הצלחה. בסוף נאלצה להיכנס לקרב בעצמה, היא שלחה את ידיה אל כתפיהם בכדי לנסות ולהפריד, לבסוף היא קיבלה מכה מהדף הלהט ביניהם. היא לא יכלה לעצור את הדמעות שפרצו מתוך עיניה, הן צרבו כמו שמעולם לא עשו בעבר. כאב לה לראות את חבריה הטובים ביותר, רבים עליה. הספר ההוא, היא נזכרה בספר.

היא ידעה שלא תוכל לעצור אותם פיזית או מילולית אבל אולי יש פתרון אחד. היא רצה אל חנות העתיקות, מנסה שלא להאט את הקצב. תיק הצד עם הספר שהשאילה קודם, הקשה על התקדמותה בכך שנחבט בירכה בכול צעד ולמרות זאת היא המשיכה. היא חייבת להפסיק עם זה עכשיו. לא עברו עשרים וארבע שעות והטיפשות שלה כבר עוררה צרות שכאלה. גורל או ערמומיות של אישה מבוגרת?

נאנה נכנסה לחנות בריצה, מתקדמת אל הספר הנחשק. מצאתי אותך, חשבה לעצמה ודפדפה בו בכדי למצוא את העמוד המתאים. היא מצאה את העמוד אך פתאום לא הצליחה לקרוא את המילים בו, הן היו בשפה אחרת ולא מוכרת לה. הפחד תקף אותה.

"אני מבינה שלא היית מרוצה מן השירות." היא שמעה את הקול המוכר,

"בכלל לא. בגלל הספר הזה, חברות חשובה עומדת בפני סכנה." היא הסבירה קצרות.

"האמנם? את בטוחה שזה לא מה שרצית? אהבה..."

"לא כשזה בא על חשבון חברות שנרקמה לאיטה שנים." היא כמעט צעקה, "למה אני לא מצליחה לקרוא את העמוד הזה שוב?"

"מפני שזה לא מה שאת צריכה. הספר ממלא את צרכיו של הקורא, עכשיו את זקוקה למשהו אחר." הסבירה הזקנה, זה לא היה אופייני לה לנדב מידע כזה ללקוחותיה. אבל היא ידעה את בעייתה של הנערה לעומק מפני שחוותה אותה בעבר גם היא, היא ידעה את הכאב.

נאנה המשיכה לדפדף עד שהגיעה לדף היחיד שיכלה להבין את תוכנו. אופס, כמה חבל. מה שקרה, להחזיר לא ניתן. ליבה החל לכאוב ומרוב פחד הספר נשמט מידיה ונחבט ברצפה הקרירה.

"הגורל, יכול להיות אכזרי מדי פעם." היא שמעה את מילותיה החדות של הזקנה ולאחר מכן, אולי באמת ואולי בתעתוע, שמעה את צחוקה האפל נישא ברחבי חנות העתיקות.

עיניה של נאנה נפקחו לפתע מרוב בהלה, היא קמה בחדות לכדי ישיבה. קאיטו ומימוטה שכבו לצידה כשספריהם פתוחים על העמודים האחרונים שקראו ועיניהם עצומות. הם נראו שלווים כל כך ושום סימני אגרופים לא נראו על פניהם. היא נשמה עמוק ונרגעה. לא להתעסק עם הגורל, נאנה, לא להתעסק.

(ניתן להירשם לשני האתגרים)

לכל אחד יש פחדים, פחדים שהוא מראה יותר כלפיי חוץ וכאלה שפחות או אפילו בכלל לא.

לכל אחד יש פחד, עמוק עמוק בפנים, הפחד הכי גדול שלו. חישבו עם עצמכם,מה הפחד הכי גדול שלכם?

לפעמים קשה לבטא את הפחדים שלו, כשמדובר עלינו. אז האתגר שלכם להפעם לכתוב לי סיפור קצר

שבה הדמות מרגישה את הפחד הכי גדול שלכם. אני רוצה להבין מדוע זה הפחד של הדמות,מה הוא הפחד שלה.

הכל, לפרטים הכי קטנים. נסו לגרום לקרואים, לחוש את הפחד שלכם ולהבין אותו.

תאריך הגשה אחרון:6/06

הרשמה: שם -

דרך הגשה- בלוג/מייל

-יש לכתוב בתגובות מתי שלחתם מייל/מתי העלתם את ההגשה לבלוג.

נא להביא קישור להגשה בבלוגכם.

נא לפרסם את השלט הבא:

1.

2.

3.

4.

5.