בלוג אתגרי כתיבה

אני שמחה לראות שעוד אנשים חוזרים להשתתף באתגרי כתיבה שלי ואנשים חדשים מצטרפים :) 

אתם מוזמנים לשתף ולגרום לעוד אנשים להשתתף באתגרים! זה מאוד משמח! 

אני ממש מתנצלת על העיכוב המטורף,לא תאמינו כמה מעייף זה לבקר כל כך הרבה סיפורים בחוסר של זמן.

לפוסט הזה, יהיה רק אתגר אחד. אני צריכה מנוחה קצת.-פוסט הבא שני אתגרים! 

-קרה לי שוב שפיפסתי כמה סיפורים לבקר בפוסט הקודם,

אני נורא מקווה שזה לא קרה לי שוב הפוסט הזה. אני נורא מתנצלת,אני אקח יותר זמן לביקורות ואבדוק את זה יותר בקפידה!

אגב, אתם מוזמנים לתת דעות,לתת הצעות ודברים כאלה בתגובות חוץ מלהירשם ולהגיב על הביקורת.

זה יהיה נחמד לדעת מה אתם חושבים :)

•אתגר תמונה•

Beth_Y

בתחילת הסיפור, ממש השתעשעתי, במיוחד כשהיא נפלה. זה טוב, כי זה אומר שהצלחת לתאר את הסיטוציה כמו שצריך

ככה שהקורא יוכל לדמיין אותה ולצחוק.

שמתי לב שאת לא שמה נקודות בסוף משפט, שימי לב לזה והוסיפי. זה חשוב.

הסיפור שלך ממש טוב ולמרות שחשבת שהוא הזוי, הוא דווקא סיקרן ועיניין אותי. כשאת מתארת לגביי המשפחה ונותנת שמות

למכשפות שהילדה מתארת, תתארי יותר מי אלו. כי קשה להבין על מי מדובר, גם הוספת דיי הרבה שמות בפיתאומיות וקשה

להבין בכל שלב על מי הפעם את מדברת.

גם נהנתי מהסיפור ומהתיאורים וגם נהנתי מהדמויות, למרות שזה לא הכי סיפור ריאלסטי, יש בסיפור שלך שילוב של זה.

ואם היא השתמשה בסמים בדרך עוצרים על זה, כי זה אסור עפ"י החוק. מבינה? 

מהתחלה, בגלל התיאור של הילדה הקטנה, ככה דמיינתי אותה, אז להוסיף תיאור שבערך יוכל להגיד לי את טווח הגילאים שלהם

יהיה טוב! 

ציידי המלאכים

 (לא ידעתי באיזה שם לקרוא לך כי לא אמרת)

התיאורים מקסימים וככה גם הסיפור, באמת שאין לי מה להעיר.

 אלמוג

אני אוהבת את הרעיון המקורי של הסיבה שהיא מצמידה את ידיה לאוזניה, אני חושבת שהרעיון טוב

ועד כמה שהתיאורים טובים, חסרים לי קצת פרטים.

הרצף אירועים היה קצת מהיר מידי, אבל סה"כ חוץ מזה אין לי מה להעיר.

רוז

אני מבינה שניסית לגרום לקורא לקרוא את המילה אני בצורה ממושכת,אבל כשכתבת "א-ני"

זה קוטע את רצף הקריאה. לא בדיוק מבינים למה עשית זאת ככה והקריאה היא לא נוחה.

"אני.." יותר מתאים פה.

הקשר בין התמונה לקטע הוא שהדמות היא בעצם בובה,אז הייתי מתארת טיפה את הילדה מהתמונה,

כי אחרי שקראתי,לא הבנתי לאיזה אתגר את מעניינת.

כתיבה שונה שלך מכרגיל,מעניינת ומיוחדת. נהנתי לקרוא, לנסות להבין מה מאחוריי זה.

בהחלט מיוחד.

ניצן

רעיון הטראומה, הוא רעיון טוב. ציפיתי לדברים של אי חשק לשמוע ריב של הורים וכו'.

אבל אהבתי שנתן את רעיון הטראומה. מה שכן, חסרים לי יותר תיאורים של המקרה,

אני מאמינה שאם היית יותר מתארת את התאונה, בדר"כ קצת שונה מאשר רק לספר שזה קרה,

אלא יותר פירוט של התאונה. של התחושות אז הסיפור היה הרבה יותר טוב.

מה שכן אהבתי, זה החזרה על השפט : " יהלי עצמה את עיניה, וכיסתה את אוזניה בכפות ידיה הקטנות." 

זה מדגיש את הטראומה של הילדה ואת החשיבות שלו בסיפור. 

הגר

סיפור מצויין, מעניין ושונה. האמת שההתחלה שלו הזכירה לי קצת את כיפה אדומה,רק שבמקום 

זאב זה בן אדם. התיאורים טובים אבל אם היית כותבת בתיאורים עקיפים יותר הסיפור היה גם טוב יותר ממה שהוא.

אהבתי את הדרך העקיפה ששילבת את התמונה בסיפור עם המשפט :"את תמיד יכולה לנסות." אמר סאם, לקח את ידיה של לילי ושם אותן על אוזניה."

זה היה מיוחד.

קלואי

התיאורים שלך טובים ואהבתי שלקחת את זה לכיוון האוטיסטים. אני לא מכירה איך האוטיסטים מתנהגים,

אבל חלק מהדברים לא נראים לי אפשריים, ללמוד לכתוב בטרם עת וכו' .. יכול להיות שאני טועה.

מה שכן, אני אוהבת שכותבים סיפורים על דברים שאנשים פחות מודעים עליהם, אוטיזים למשל. אין הרבה אנשים

שיודעים מה זה ואיך זה.

בגלל שלקחת את הסיפור שלך למקום קצת פחות "מוכר" וידוע, אני חושבת שלחקור על זה ולתת פרטים ומידע על

זה. היה יכול להיות מאוד טוב.

אני אוהבת סיפורים שמעבר לסיפור שלהם מכילים מידע.

יולי

הסיפור שלך טוב אבל מלבד הדיאלוג חסרים לי יותר תיאורים, לא יכולתי לדמיין את המצב. כי לא היה תיאור 

שיתן לי את האפשרות לדמיין אותו. נסי לתאר יותר בדרכים עקיפות מאשר "היא שמעה אותה בוכה" - אלא 

"דמעות נשמעו מחדר האורחים, אמה נועה רצה לחדר במהירות להרגיע את בתה בת החמישה חודשים" - במשפט

אחד שילבתי פרטים, גם על השם, גם המקום וזה גם תיאור שיותר כייפים לקריאה.

כתבת: "והכול בסדר עד אותו הערב, ערב ששינה את המשפחה. " אבל חוץ מהסיפור על העבר והרצון שלה שיבגדו

באבא שלה כמו שהוא בגד בהן, לא תיארת מה היה קודם במשפחה ומה היה אחרי שהמחשבות שלה גרמו לשינוי

משמעותי בערב הזה.

כמה דברים ששמתי לב אליהם : 

"בת עשרים ואחד" -  אחת, נקבה.

"אפשר להנות פשוט כיף" - חסר לך ניקוד כאן.

שמתי לב שחסר לך נקודות בסוף משפט, שימי לב לזה.

"מזאת" - מה זאת. אל תחברי מילים.

שחר

סיפור קצר ולעיינין, הסיפור טוב ומעניין. שימי לב להבדל בין השורה הראשונה לשאר השורות. בהתחלה את כותבת

בגוף ראשון ואח"כ עוברת לקרוא לה "הילדה" וזה לא ממש נהוג והגיוני לכתוב ככה.

כשהילדה ענתה לנאצי, אני חושבת שהילדה הקטנה הייתה אמורה לפחד,לגמגם. למרות שהיא ילדה, היא יודעת מה קורה

בגטו.היא יודעת מי עומד מולה ושואל את הדברים האלה.

"חייך אליה" - הייתי מתארת את החיוך שלו בתור חיוך שטני, או דבר שכזה. שיתאר יותר טוב את מי שעומד מולה.

ירדן

הסיפור טוב ומעניין, בהתחלה את מספרת על ההתאהבות שלהם, הייתי מספרת את הדרך שבה ניפגשו אולי קצת

תיאורים חיצונים על הדמות של האבא והאמא. לא חייב אבל כמובן שמוסיף.

אהבתי את הדרך שבה שילבת את התיאור של הילדה במשפט "הילדה הקטנה עם שמלת הפרפרים והשיער השיחור? היא יושבת בגן." 

תיאורים עקיפים בעלילה, כמו זה, הם התיאורים הטובים ביותר.

"כמה היא דומה לאמה." - בגלל שאת כל הסיפור את כותבת בגוף ראשון, יותר נכון לכתוב "עד כמה היא דומה לי". שמתי

לב שישנם כמה מקומות ששינית את הגוף בו את כותבת, הקפדי לו לקפוץ. אם את כותבת בגוף ראשון,השארי עליו. (לא בכל סיפור 

זה ככה, אבל בסיפור הזה כן, כי אין מספר כל יודע) 

הגבירה זרובבלה

אהבתי שהסיפור שלך הוא בעצם סיפור בתוך סיפור, סיפור פנימי וסיפור חציוני.הגשר בינהם גם מצויין.

הסיפור דיי ארוך, לסיפור קצר הוא מאוד ארוך. אני לא אוהבת להגביל, כי כשיש רעיון אני אוהבת שממשים אותי עד הסוף של הסיפור.

הרעיון עצמו מצויין, התקופות, ההבדלים ביחד שבארץ לבין היחס שבחו"ל. 

לקחת את הסיפור למקום שונה ואני מאוד אהבתי את זה. התיאורים שלך טובים,הייתי מוסיפה עוד תיאורים אחרי שדמות מדברת,

במקום אמר. הוסיפי דברים שמתארים את שפת הגוף שלה, את מה שמתרחש.

היו כמה סיפורים טובים מאוד,

אהבתי את הסיפור של הגבירה זרובבלה. היא לקחה את זה למקום שונה ומעניין.

היא גילתה שהיא יהודייה

"אוף," רטנתי.

"מה?" שאלה אמא.

"יש לנו ארץ כזאת מעפנה."

"מה? למה?"

"כי הכל... פשוט... מעפן כזה, לא יודעת. כל האנשים גסים כל כך, והכל מכוער ויבש... אני כל כך מקנאה בך שיכולת להעביר את הילדות שלך במקום כזה נקי ויפה, וירוק..."

"את צוחקת, נכון?" שאלה אמא ברצינות תהומית.

"למה?"

"יש לך מזל שאת לא יודעת כלום."

"אני לא יודעת כלום?" נעלבתי.

"כלום." אישרה אמי. "בואי ואספר לך סיפור, בסדר?"

_______________________

1991,
שכונה עלובה וישנה, פאתי זכרון יעקב

הנערה יצאה מהדירה הקטנה והעלובה, מניחה את רגלה על המדרגה הרעועה הראשונה, ומנסה לא להחליק במורד הרקב החלקלק אשר
כיסה את המעקה. היא יצאה מן הבניין, ישר אל תוך האוויר המאובק ששרר במושבה. לא כל
המושבה כוסתה כך באבק, רק באזור שלה. באזור של העשירים, כך ידעה, האוויר צח ונקי,
והקול היחיד אשר נשמע  שם הוא קול הציפורים
המצייצות.

הייתה שעת אחר צהריים מוקדמת. ההורים היו שניהם בעבודה, והיא ידעה שלא יחזרו עד הערב. היא החישה את צעדיה על מנת להספיק לאסוף את אחותה הקטנה מהגן, ולא לאחר שוב. היא שנאה להיכנס לגן של אחותה, לעבור על פני כל המבטים המלגלגים של ההורים האחרים ('מה, להורים שלה אין זמן לאסוף את הבת שלהם?'), ומבטי הרחמים של הגננות ('ילדה מסכנה.'). למרות הכל, היא ידעה שהיא מוכרחה להיכנס. היא חרקה את שינייה, ונכנסה. הגן היה מלא בהורים, ובאחים גדולים וקטנים, שכלל לא התחנכו בגן. 'מה קורה פה?' תהתה. אחת הגננות התקדמה לעברה: "או, נפלא שבאת," היא אמרה, בחיוך גדול. "יש לנו עכשיו מסיבת חנוכה, כן? את יודעת מה זה חנוכה?" היא דיברה לאט, כאילו הנערה שניצבה מולה
הייתה מטומטמת לכל דבר.

"כן, יודעת."

"יופי, אז את הכיבוד אפשר להניח שם..." הצביעה הגננת, והנערה הביטה בה כלא מבינה.

"כיבוד. אוכל. הבאתם אוכל, נכון?"

הנערה הנידה בראשה.

"למה לא?" קולה של הגננת עלה במקצת, ונעשה הרבה פחות נעים.

"לא ידעתי יש מסיבה," ענתה בחשש, מבולבלת.

"לא ידעת," חזרה אחריה הגננת בעוקצנות. "שלחנו הודעות לכל ההורים."

"לא ידעתי," חזרה הנערה, לא מוצאת דבר אחר להגיד.

"טוב," נאנחה הגננת. "ואיפה ההורים?"

"הם..." גמגמה הנערה. "לא פה."

הגננת צבטה את גשר אפה ואז אמרה: "טוב, לא תוכלו להשתתף במשחקים, מפני שצריך הורים."

הנערה הסמיקה, והסתובבה במהירות.
"ג'ניה, ג'ניה!" היא קראה.

ילדה קטנה, בעלת שיער בהיר ופנים חיוורות רצה לעברה. "אירקה! באת! יש היום מסיבה, את יודעת! הכנו המון ציורים ומשחקים ואפילו ריקוד..." הקטנה פטפטה ללא הרף ברוסית מהירה. הנערה התבוננה בפניה הקטנות והמאושרות בעצב. "לא, ג'ניצ'קה, אנחנו לא יכולות לבוא."

"למה?" פניה הקטנים נפלו.

"כי... אי אפשר. בואי." היא החזיקה חזק בזרועה וגררה אותה עמה, החוצה.

ג'ניה הקטנה הייתה מאוכזבת, זה היה ברור. אך היא ניסתה שלא להראות סימנים, מפני שהיא ידעה שאסור להיות מפונקים. היא הביטה סביב, מחפשת משהו חדש ומעניין. אבל הכל נשאר אותו הדבר. חם, לח, ומאובק. דבר לא היה שונה בארץ החדשה והמשעממת הזו, ישראל.

אירה הבחינה כבר מרחוק בחבורת הנערים הישראלים. היא לא סבלה אותם. הם היו יושבים על גדרות השכונה, שותים ומעשנים.

היא ציפתה שיבחינו בה, ולכן ניסתה לגרור את ג'ניה הקטנה במהירות, על מנת לעבור את החבורה הזו כמה שיותר מהר. זה לא עבד.

"רוסייה מסריחה!" צעקו.

בידיעה שהיא בהחלט לא מסריחה, המשיכה אירה בדרכה. רק ג'ניה הקטנה נעצרה.

"למה הם אומרים את זה?"
שאלה בקול רם. בעברית.

הנערים התגלגלו מצחוק.
"למה? למה? כי אתם מסריחים, וזה לא המקום שלכם. תחזרו לרוסיה!" אירה עצמה את עיניה לרגע קט, והכל נעלם מעיניה. הנערים, העיר הקטנה והמכוערת- הכל. היא חזרה לזמנים אחרים, שנים ספורות קודם לכן. זמנים חשוכים וגרועים בהרבה.

_________________________________-

1982, סנט פטרבורג

"אירקה! אירקה! את מאחרת!" צעקה אמה.

אירה בת השבע פקחה את עיניה לאט, וחייכה. היום הראשון בבית הספר. היא כל כך התרגשה. סוף סוף, גם היא תוכל ללמוד להביא גאווה הביתה כמו אחיה הגדול, דימה. "אירינה וסילנקו," נכנסה אמה לחדר. זה לא סימן טוב. אמא השתמשה בשמה המלא רק כאשר כעסה עליה. "כמה פעמים ביקשתי ממך ל-א להכניס כלבים לסלון? ובכלל, מאיפה את מביאה אותם? תראי את כל השערות האלו..."

אירה חייכה. זה היה הסוד הקטן שלה. הכלבים. כלבים פשוט נמשכו אליה, כמו זבובים לדבש. זה היה משעשע, בייחוד מפני שהוריה סלדו מפני כלבים ופחדו מהם. מידי אחר צהריים, כשהייתה יוצאת לטיול בחוץ, הייתה שורקת שריקה חדה וארוכה, וכל כלבי העיר כמעט היו באים אליה בריצה.

"מצטערת, אמא." ענתה.

אמה רטנה דבר מה ויצאה מן החדר. אירה הביטה במדי בית הספר החדשים שלה, שנחו על הכיסא, מגוהצים ומקופלים. היא לבשה את השמלה האפורה והעניבה השחורה, ונעלה את נעליה החדשות, שנקנו במיוחד לתחילת השנה החדשה. נעליים שחורות ומבריקות, בהן התגאתה עד מאוד.

כשנכנסה למטבח, אחיה כבר ישב שם, קורא מאמר באנגלית. היא תהתה איך הוא מסוגל להבין כל כך הרבה שפות. היא עצמה דיברה רוסית בלבד, ומעט אוקראינית. לא יותר מזה.

"בואי, אירקה," אמה חשה אליה והובילה אותה לשולחן המטבח. "ראו כמה יפה היא," הציגה אותה בפני שאר היושבים, אביה ואחיה. "היא כבר ממש תלמידה!" אירה, קורנת מרוב אושר, התיישבה על כיסא והחלה לאכול דייסה מהבילה עם קינמון. 

__________________________________

"אמא," פנתה אירה לאמה בעת שישבה המשפחה לארוחת הערב. "מה אנחנו?"

"אנחנו?" שאלה אמה בתמיהה. "למה את מתכוונת?"

"אנחנו... קתולים?"

האם הניחה את מזלגה מידה ונאנחה. "מה, איריצ'קה, מאיפה כל השאלות האלה הגיעו?"

"ריטה, הילדה שיושבת לידי בכיתה, שאלה אותי." ענתה אירה.

"ומה... מה ענית?" שאלה האם בעדינות.

"ש... קתוליים. אני זוכרת שפעם דודה אולגה הלכה לכנסייה, וחשבתי ש..."

"אירקה, את יודעת שדודה אולגה היא לא באמת דודה, היא רק חברה מאוד טובה שלי," ענתה האם בחיוך קל.

"כן," אמרה הילדה בחוסר סבלנות. "אבל מה... מה אנחנו?"

"אנחנו..." האם הביטה סביב כמחפשת מוצא.

"רוסים, אנחנו רוסים טובים," אמר האב בחדות, כאילו בכך הסתיים העניין.

"כן, רוסים," חייכה האם. "תרצי עוד תפוחי אדמה?"

_________________________

1986, סנט פטרבורג

"אירה, את באה?" צעקה ורוניקה.

"כן," ענתה אירה לחברתה. "עוד רגע, אני צריכה לאסוף את הדברים..."

"נו, אבל אני חייבת ללכת! החנות נסגרת עוד דקה, אוף!"

"אז לכי..."

ורוניקה זרקה מבט לעברה, הנהנה ופנתה משם, אל עבר שער בית הספר.

אירה הציצה לעבר דלת הכיתה, ווידאה שכולם יצאו, ופנתה לעבר שולחנו של ליאוניד. היא פתחה את המכסה שקובע בשולחן כך שתחתיו נוצר מעין חלל קטן אשר שימש מקום לשמירת חפצים קטנים. היא עצרה את נשימתה, ומייד נשמה לרווחה. האצבעון נח שם, יחד עם עוד כמה אוצרות ששדד ליאוניד מכמה ילדים אחרים. היא נטלה את האצבעון ואמצה אותו אל חיקה. היא כל כך כעסה על עצמה שלא הגיבה, כשליאוניד חייך את חיוכו המרושע ופשוט ג-ז-ל לה את אצבעון הכסף היפה, שקיבלה במתנה מסבתה. היא יצאה מהכיתה, מתבוננת באצבעון היקר, מאושרת על כך שהצליחה להשיג אותו בחזרה. כל ילדי בית הספר כבר הלכו, אפילו השרת עמד לנעול את השער וללכת הביתה.

"הזדרזי, ילדונת," הוא פתח לה את השער ונתן לה לעבור.

היא הייתה כה מרוכזת באצבעון שלא שמה לב לאן פונות רגליה. היא הרגישה טפיחה חזקה על גבה והסתבובבה.

"אז מה, לא רצית לספר לאף אחד? חשבת שתוכלי לרמות אותנו?"
היא הרימה את מבטה בהפתעה. מסביבה עמדו כמה מבריוני בית הספר, אשר היו בכיתות הבוגרות יותר. אותם ילדים, בדומה לליאוניד מכיתתה, נהגו להסתובב בהפסקות ולשדוד מהילדים הקטנים את כספם או את חפצי הערך אשר החזיקו עמם. היא הרגישה כיצד ליבה דופק במהרה. כיצד גילו שלקחה חזרה את האצבעון. היא הרי הייתה לבד... רק השיגה אותו, וכעת תצטרך להחזיר אותו לידי הבריונים. זה סימן, כך חשבה. האצבעון הזה לא ראוי להיות שלי.

אחד הבריונים חייך. למען האמת, הוא כלל לא נראה בריון. רק כמה מהילדים שנפלו למעשיו ידעו מה באמת הוא מסוגל לעולל. אותו ילד, בעל פני מלאך, שיער בלונדיני ועיניים כחולות, התכופף כעת לעברה והרים אותה בצווארונה.

"ז'ידה, יהודונת." אמר.

אירה הקשיחה את פניה. איש מעולם לא העליב אותה כך. ז'יד? היה זה אחד העלבונות הגדולים שיכלה לקבל. "אני לא ז'יד!" היא צעקה.

הנער חייך, וחבריו צחקו אף הם. הוא הוריד אותה לרצפה ובעט בה. היא הרגישה בגל כאב עובר במורד עמוד השדרה שלה. אחד מחבריו הוסיף בעיטה, והם החלו. 

הם הפליאו בה  את מכותיהם, תוך צעקות "ז'יד!" "יהודונת!" "לכי לישראל!" ועוד כדומה.

 אירה לא הבינה כלום. כאב לה, כאב לה מאוד, אך היא ניסתה פשוט לא להרגיש. היא עצמה את עיניה וחיכתה שיפסיקו.

כשהלכו, נראה היה כי כבר מתחיל להחשיך. היא התרוממה באיטיות, בודקת את הנזק שנגרם. היא הייתה מלאה בשריטות ובמכות יבשות. כל גופה כאב. היא ניסתה לצעוד, וגופה כשל. עד כדי כך היה הכאב גדול. אך יותר מכך, היה העלבון. מדוע עשו זאת? לא ייתכן שרק בגלל האצבעון... היא השפילה מטה את מבטה, והינה האצבעון עודנו מונח בכף ידה הקפוצה. היא השתוממה. מה קורה כאן?

היא נתקלה בדבר מה שהיה מונח על הרצפה, מין דף שנתלש מספר. היא התכופפה להרים ועיניה קלטו את הכתוב.

"...שם: אירה וסילנקו...תאריך לידה: 2.7.1975...דת: יהודייה..."

כעת הבינה הכל. הדף נתלש מיומנה של המורה. הילדים וודאי נכנסו לכיתתה ופשוט נטלו את היומן מהשולחן. אך לא היה זה הדבר אשר הטריד אותה. יותר מכל הטרידה אותה המחשבה על מה שראתה כעת. היא באמת יהודייה? איך זה יכול להיות?

_____________________________________

"אוי, זה נורא," אמרתי, כולי אחוזה חלחלה.

"כן, זו לא הדרך שבה הייתי רוצה לגלות שאני יהודייה, אבל אין מה לעשות..." חייכה אמי במרירות.

"חשבתי שאחרי מלחמת העולם השנייה רק התגברה האהדה כלפי היהודים," אמרתי, מהורהרת.

"ממש לא. האסון והזוועה עוד חלחלו אל ליבות האנשים. כולם חשבו שאנחנו סתם מתמסכנים, ושלמעשה לא סבלנו בתקופה הזו יותר מכל עם אחר, הרי כולם סבלו במלחמה... רק לקראת שנות התשעים החלו לאמוד את גודל הזוועה והעוול שנעשה, אז גם החלו בטקסים להנצחת השואה. מעולם לא היינו חביבים על בני העם הרוסי." היא שוב חייכה במרירות. "אבל חכי, עוד לא שמעת את הסיפור הכי גרוע."

"יש יותר גרוע מזה?" נחרדתי.

"כן, יש," ענתה אמא.

______________________________________

1987

כשהייתה אירה בת 12, הוריה, שעסקו בבימוי ובתיאטרון- העלו הצגה. הם הכריחו אותה לבוא ולהסתכל על האודישנים לבחירת השחקנים. על כן, ועל אף תחנוניה וטענותיה- נאלצה, ביום חמישי אחר הצהריים, לכתת רגליה לכיוון התיאטרון הקטן שבמרכז העיר.

היא ישבה משועממת בקצה האולם, נשענת על גבי מושבי הבד הירוקים. היא העבירה מבטה על שורת השחקנים שעוד לא נבחנו ועל המועמד שניסה כרגע את מזלו. הוא דווקא היה לא רע, חשבה. אם לא היה מועד כך ומגמגם בשורה האחרונה, הוא היה לחלוטין עובר.

היא הוציאה כריך גדול שהוכן מבעוד מועד, ונגסה בו נגיסות גדולות ורעבתניות. היא היטיבה את ישיבתה בכיסא, והחלה מתופפת על מסעד הכיסא בעצלתיים, בעודה אוכלת.

לפתע חשה, תחושה מוזרה. היא הביטה סביבה, אך לא ראתה דבר- רק כמה עשרות של אנשים שבאו לצפות באודישנים. היא משכה בכתפיה והמשיכה לאכול. ואז העיפה עוד מבט קצר, בו קלטה בחטף עיניים גדולות שבהו בכריך שלה. היא התרגזה מעט על המתבונן. הרי לא יפה לנעוץ עיניים באיש, כך תמיד אמרו הוריה. לאחר כמה רגעים לא יכלה להתעלם עוד ופנתה לסקור את המתבונן. הוא היה ילד, בגילה בערך, רזה ומרופט. עיניו היו חומות וגדולות, ועקבו אחר כל נגיסה שלה. היא התבוננה בו ארוכות, והוא לא הסיט את מבטו. רק הביט בה.

"אה..." היא גמגמה. "אתה... רוצה קצת?"
היא חצתה את הכריך לשניים והושיטה לו חצי. הוא הביט בה בהשתאות, הנהן בהתלהבות ונטל את החלק שהגישה לו.

היא התבוננה בו, ובאכילתו המהירה והמשתוקקת, כאילו שלא אכל מעולם.

הוא עצר לרגע, ניגב את פיו, וחייך לעברה.

וכך, בגיל 12, אימצה לה אירה אח.

הוריה היו המומים, נרגזים ונחרצים בתחילה, כמובן, אך נראה היה  שאין מה לעשות בעניין. הילד, אנטון, החל לגור בביתם. מידי כמה ימים היה חוזר לביתו המוזנח שבקצה העיר. אירה הייתה הולכת לבקרו מידי שבוע, מביאה קצת מזון עמה, ומנקה את ביתו. את הוריו מעולם לא ראתה. אנטון
סיפר כי אמו עובדת מחוץ לעיר, וחוזרת פעם בכמה חודשים, וכי אביו הוא שתיין ואלכוהוליסט ועזב את ביתם לפני שנה ספורה. אירה התרגשה כל כך, והרגישה שהיא ממלאת שליחות. היא עדיין תהתה על טיבה. היא הרי יהודייה! איך ייתכן שהיא כזו... טובה?

היא מעולם לא סיפרה להוריה על המקרה ההוא, עם חבורת הבריונים. והם, מצידם, מעולם לא טרחו לספר לה על היותם יהודים. היא לא ראת בכך
משהו רע, בסירובם לשתף אותה. היא הניחה שאיש לא היה מוכן להתגאות בהיותו יהודי.

היא כל כך אהבה את אנטון, ושמו רק הגביר את אהבתה אליו. היא חשבה שזה נפלא ששמו אנטון, כשם הגיבור בספר "פצפונת ואנטון". היא שמחה על השוואתה לדמות כה חזקה וטובה כמו פצפונת. והיא הרגישה שחייה לא יכולים להיות טובים מאלו. היא לא סיפרה לאנטון על יהדותה, והוא לא ידע דבר על קשייה החברתיים בבית הספר. מאז שנודעה השמועה על יהדותה, רבים מחבריה נטשו אותה. אך אנטון הוא שהשיב את השמחה לחייה. הוא תמיד הקשיב לה, ואהב אותה כפי שהיא אהבה אותו.

עד אותו ערב אומלל, על גג הבניין.

היה זה ערב נעים, ומואר באור ירח רך. אנטון ואירה ישבו על גג הבניין שבקצה הרחוב, ודיברו. על מה דיברו? סתם. החליפו סיפורים על הימים
האחרונים. ריכלו קצת על השכנים החדשים, על בתי הספר שלהם... אירה סיפרה לו בדיחה, והוא צחק. לפתע הבחינו בסרגיי, ילד קטן ועדין שנהג להיקלע לקטטות לא רצוניות, ותמיד נפגע איכשהו. כעת, כך נראה, הוכה בידי חבורת ילדים שככל הנראה מעד על מגדל
הקלפים שבנו כל אותו אחר צהריים.

"תראי אותו," צחק אנטון. "כזה שלומיאל, ממש
ז'יד קטן..."

אירה עצרה את נשימתה. לא, לא ז'יד. לא שוב.

"אירקה?" הוא הביט בה בחשש. "את בסדר?"

"אני..." היא מלמלה.

"אירה...?"

"הוא לא ז'יד!" היא צעקה.

"מה?" חייך אנטון, כבטוח שעוד רגע והיא תצטרף לצחוקו, ותצחק על הבדיחה המשותפת. אבל בראותו כי היא רצינית לחלוטין, הרצין גם הוא.

"למה את מתכוונת?"

"גם..."  היא גמגמה. היא עצמה את עיניה, ואז נשמה נשימה עמוקה: "גם אני יהודייה."

"מה?!" צחק אנטון, שוב.

"כן, אנטון. גם אני יהודייה."

"את? מה פתאום?!"

אך לאט לאט הוא החל להפנים את משמעות דבריה. פניו נפלו, והוא זע במקומו באי נוחות. הוא קם, ומלמל: "אני... אני צריך ללכת עכשיו..."

אירה הנהנה. והוא עזב.

כעבור כמה ימים שב והתנצל, והבטיח שדבר לא יפר את חברותם. אך דבר לא שב להיות כמקודם, מאז אותו ערב.

כחודש לפני עזיבת משפחתה לישראל, סופר  לה , סוף סוף- עצם יהדותה. היא רק הנהנה בהבעה
כנועה ולחשה: "אני יודעת."

הוריה הביטו זה בזה בהפתעה, אך לא אמרו דבר. כעבור חודש ארזו בחשאי את חפציהם, לקחו את התינוקת ואת כבודתם המועטת ונסעו. אירה הספיקה להיפרד מאנטון שעות ספורות לפני עזיבתם. דמעות עלו בעיניו, אך הוא התגבר עליהן בגבורה.

היא מעולם לא מצאה אותו מאז, והקשר ביניהן אבד.
אך היא ידעה שתמצא אותו יום אחד, ואז, תחדש את הקשר ביניהם.

___________________________________

"למה זה הסיפור הכי גרוע? בעיני, המכות של הילדים היו נוראיות יותר," אמרתי, נחרצת בדעתי.

"לא, בהחלט לא." אמרה אמא. "הילדים ההם היו סתם רשעים. אבל אנטון... אנטון היה החבר הכי טוב שלי. ולקבל כזו מכה מחבר... זה קשה."

"ומה קרה אחרי שעליתם לארץ?" שאלתי.

"ובכן, את ההתחלה את יודעת. כפי שסיפרתי מקודם, בתחילה היינו אומללים. היינו עניים, והוריי התקשו להשיג עבודה. עם הזמן התאקלמנו, ואז הכרתי את אבא שלך." היא חייכה.

 "טוב, אני מניחה שלעולם לא תתחרטי על שעלית לארץ?"

"לא, לעולם לא," פסקה. "את יודעת מהו שם המשפחה המקורי שלי?"

"מה? וסילנקו, לא?"

"אני מדברת על התקופה שלפני ניסיונות הקבלה של סבא שלך לאוניברסיטה."

"מה הקשר?" לא ירדתי לסוף דעתה.

"באותה תקופה, כמעט בלתי אפשרי היה להתקבל לאוניברסיטה עם שם משפחה יהודי. לכן, אבי היה חייב לשנות את שם המשפחה שלו."

"מה? מה השם?"

"ישראלי."

•אתגר פחד•

דנה

העברת את הבלוג,או מחקת - לא יכולתי לבקר.

אילנה

אני אוהבת את החזרה " פתאום הכל קיבל משמעות, הכל היה שווה את זה " כי זה מדגיש עד כמה יש לזה חלק חשוב בסיפור.

סיפור מצויין, אין לי מה להגיד. יש סיפורים שהתיאור שם הוא רב מידי, ולמרות שתיארת המון את רון, זה היה חלק חשוב בסיפור.

ההתחלה שנגמרת כמו הסוף מצויינת והעברת לי אפילו צמרמורת.

זה היה ממש מצויין וממש נהנתי לקרוא את זה!

נלי

סיפור מקסים,התיאורים טובים.כשדיברתי על פחד, דיברת על הפחד למות? 

חבל שלא ידוע את הסיבה לרצח, מי הבחור הזה, איך הוא נכנס למקלחת. איך האם לא שמה לב.

פרטים קטנים שמוסיפים המון לעלילה.

ג'ניה

סיפור מצויין, ממש נהנתי. הייתי לי צמרמורת לקראת הסוף, כשבעלה נפטר.

אין לי מה לבקר יותר מזה, זה היה מצויין.

רוז

הסיפור טוב ומעניין, הסוף קצת עיצבנן אותי. עם העכשיו, שיש את האות ע' ואז ירדת שורה 

והייתה את האות כ' וכך הלאה. אם היית מוסיפה רטים על העבר, על הבשורה לגביי אביה

ועל האמה שהתאבדה. זה מוסיף נפח לספר וכהתחלה, זו יכולה להיות התחלה טובה מאוד.

טל

המטרה של הבלוג זה לבקר סיפורים ולא את העיצוב של הבלוג עצמו, אבל בתור מישהי שכותבת

ורוצה שיקראו אצלה אני ממליצה לשנות את העיצוב לרקע אחיד.של צבע אחד ומאחוריו את הפירחוני.

זה מאוד לא נעים בעין לקרוא ועם זאת גם מקשה על הקריאה.

לגביי הסיפור,זה יותר פריקה מאשר סיפור ובאמת אפשר להבין את הפחד כי כל אחת מפחדת להיות אוויר,

וכל אחת רוצה להראות על ידי אחרים.  וכל מי שנראית יפה על ידינו חווה פחד משלה.

אני חושבת שהיית יכולה לקחת את הקטע ש היא כתבה לפני שלוש שנים ולהפוך אותו לסיפור של עבר,הווה

להראות את ההבדלים שלהם, לתאר את הבנות שהיא הסתכלה עליהן ב"הערצה" ואת עצמה. ואז את ההווה.

another word

איזה פחד שונה ולא רגיל לכתוב עליו, אני כל כך מבינה את הפחד הזה. לחשוב על מילים לפניי שמוציאים אותם מהפה.

המחשבה שיבינו אותך אולי קצת לא נכון, המחשבה לפלוט משהו שהוא לא במקום.

הסיפור מעניין ומסקרן כאחת,התיאורים שלך טובים,ממש נהנתי ויכולתי להזדהות.

הפעם התלבטתי בין 3 מגישות : ג'ניה,אילנה וanother word.

קראתי את הסיפורים שלכן, יותר מפעם אחת. חושבת וחושבת.

בסופו של דבר, זה לא העיינין מי ניצחה, כי כולכן כתבתן פשוט נהדר,מעניין וכל אחת מכן נגעה בי בדרך אחרת.

הסיפור של another word יותר עליליתי, מאוד נהנתי לקרוא אותו אז היא הזוכה להפעם! 

מילים ואותיות

            "אני לא מבינה" היא נשמעה מתחננת כאילו שכל תו בפניה התחנן יחד איתה. "אני לא מבינה, בבקשה תסבירי לי" רציתי להסביר לה, אבל מה הייתי מסבירה? "אני לא מבינה אותן, למה זה צריך להיות ככה?" רציתי להסביר לה, רציתי לומר, אבל במקום זה שתקתי והקשבתי  לה. אולי זה הרעד שבו התחילה את השיחה, אולי זה הבכי ששמעתי כמעט מייד אחר כך, ואולי זה ההיסטריה שהתלקחה בזמן שאני שתקתי, אבל השתתקתי בשנייה שהתחילה לדבר, והמשכתי לשתוק גם כשהמשיכה לספר.

            "אני לא מבינה איך הם הגיעו למצב של לזרוק אותי מכל המדרגות, איך זה הגיע למצב שאני עושה טובה ונדפקת מזה, תסבירי לי, איך זה שעכשיו במקום לישון אני בוכה לך?" אז מה הייתי אומרת לה, שהיא טובה מדי? שאיכפת לה מדי? מה כבר יכולתי לומר?

            "כל היום הן עסוקות בלכבות שריפות," אותן בנות שפעם גרו איתי באותו חדר, "אבל לדברים החשובים באמת אין להן שום טיפה של זמן," על זה את לא צריכה לספר לי, תאמיני לי שאני יודעת את זה מניסיון. אבל זה לא דבר מעודד במיוחד לומר, אז לא אמרתי, זה נשאר בראש שלי והיא שמעה רק שתיקה.

            "אני כבר לא יודעת מה לעשות," גם אני לא, "אני פשוט לא רוצה להיות כאן יותר, אני רוצה לעוף מכאן."

            "השאלה היא אם את רוצה לעוף משם עד שהדברים יסתדרו או רוצה לעוף משם לנצח" יופי, עד שהצלחתי לדבר, יצאה לי שאלה פילוסופית ולא מועילה בעליל.

            "לנצח, אני מניחה," היא ענתה בכל זאת. "הרי במילא לאף אחד לא איכפת." ולאיזה תשובה אחרת כבר יכולתי לצפות? וגם לתשובה הצפויה הזאת לא היה לי מה לענות, הרי היא כבר ניסתה לעזוב והנה עובדה שהיא עדיין שם.

            "תלכי לדבר איתה, היא תמצא לך פיתרון" אני יודעת שזה הדבר האחרון שרצתה לעשות, ועם זאת זה היה הדבר הכי מועיל שיכלתי לומר , גם אם לא מה שרצתה לשמוע. היא הקשיבה כאילו ציפתה שאביא לה פיתרון לבעיה, שוכחת לרגע שכבר אין לי שום השפעה על המקום שהיא נמצאת בו.

            כשהשיחה נותקה נשארתי לבד עם הרצון לדפוק את הראש בקיר. אני המפלט הראשון שלה להתקשר אליו בלהט הייאוש של אמצא הלילה, והדבר הכי מועיל שאני מצליחה לומר לה זה לחזור לחפש פיתרון במקום ממנו נזרקה? איזו מן יעילות זו? אבל פחדתי לדבר, פחדתי לומר מילה שלא במקום, הרי מילים שנאמרות הן לא כמו מילים שנכתבות- שאותן אפשר למחוק. בשיחה עם חשיבות כל כך גדולה צריכות להשתבץ מילים חשובות בהתאם, מילים יעילות אם במעשה ואם בהרגשה, ולי לא היו לא מאלה ולא מאלה ולכן העדפתי לשתוק. ומאיפה בכלל ידעתי אם המילים שעמדו על קצה הלשון היו יעילות כך או אחרת? הרי פחדתי, ישר שללתי, אפילו לא ניסיתי להוסיף את מתק קולי כדי לשפר את טעם השיחה, והנה השיחה נגמרה כמובן בטעם מר.

            מייד פתחתי הודעת טקסט וכתבתי כל מה שלא העזתי להעביר בין ראש לשפתיים, יצקתי את המילים הנכונות באותיות במקום בהברות, מרגישה בטוחה יותר בכתיבתן מאשר באמירתן.

            הפחד הזה לדבר פשוט נטמע שם, הפחד הזה לאכזב במה שיכלתי לומר ויותר מזה- לאכזב במה שבחרתי לא לומר, למרות שמהנושא השני פחדתי הרבה פחות.

            כשסיימתי את ההודעה הארוכה בה סיפרתי לה כל מה שלא העזתי לומר במשך השיחה, לפחות אז יכולתי לנשום לרווחה בידיעה שאת הסוכר שלי פיזרתי בין האותיות, וגם אם לא דרך המילים, שכן המילים נבלעו בפחד והאותיות נקראו בשקיקה.

קראו את הקטע הבא,

"דפוסים אף פעם לא משקרים,אבל רק חלק מאיתנו יכול לראות איך החלקים מתאים זה לזה.

7,080,360,000 מאיתנו חיים על הכוכבר הזעיר הזה. זה הסיפור של כמה מהאנשים האלה.

ישנו מיתוס סיני עתיק על החוט האדום של הגורל.הוא אומר שהאלים קשרו חוט אדום סביב

כל אחד מהקרסוליים שלנו וחיברו אותו אל כל האנשים שבחייהם נועדו לגעת. החוט הזה עשוי להימתח,

להסתבך אבל לעולם לא להיקרע.

הכל קבוע מראש על ידי הסתברות מתמטית,וזה התפקיד שלי לעקוב אחרי המספרים האלה,

כדי ליצור את החיבורים לאלו שצריכים למצוא אחד את השני.. אלו שבחייהם צריך לגעת."

אתם יכולים להכניס את הקטע לסיפור, אתם יכולים רק לקחת את הרעיון מכאן ולא להשתתמש בקטע הכתוב.

העיקר של הקטע זה הגורל, וזה הסיפור שתצטרכו לכתוב להפעם.

תפתיעו אותי, אני כבר לא יכולה לחכות.

תאריך אחרון להגשה:24/6

הרשמה: שם -

דרך הגשה- בלוג/מייל

-יש לכתוב בתגובות מתי שלחתם מייל/מתי העלתם את ההגשה לבלוג.

נא להביא קישור להגשה בבלוגכם.

נא לפרסם את השלט הבא:

1.מחוננת אחת

2.בלה

3.ניוטי

4.הגבירה זרובבלה

5.another world

6.

7.

8.

9.

10.

קשר דם - סיפורים בהמשכים

"בן ה-22 הוא התחתן איתה" - אין צורך במילה 'הוא',

"יום אחד משהו קרה היא נחטפה, הוא לא נרגע עד שמצא אותה, היותה בהריון מאחד מהחוטפים

בלתי היה אפשרי להפיל, אבל הוא רצה בנים ובנות משלו, כאב ויגון מר סובב אותו."

ניסוח המשפט קצת לא ברור, הכנסת המון אירועים, לא מפורטים לתוך משפט אחד. זה לא מספיק טוב

ולא מספיק ברור לקורא, גם אם אין צורך במידע רחב לגביי הרקע, יש צורך בפירוט מסויים.

אהבתי את הדרך שבה כתבת "המחשבה שמחר אני אתחתן- היא עושה לי טוב. " כי זה נותן תשובה עקיפה לשאלה

ולא בתור,היא ענתה לי כן.בדר"כ תיאורים עקיפים הרבה יותר טובים מתיאורים ישירים.

" אמר לו והלכתי לצחצח שייני." התייחסות לשתי דמויות שונות,שמי לב לניסוח שלך.

לסיכום: הסיפור, כנושא נשמע טוב וגם כשמו. איש בעל עסק, עומד להתחתן, יש לו חבר טוב לעסק. אבל ההשתלשלות אירועים שלך נורא מהירה,

מרגע לרגע. תפרטי טיפה יותר, תתני יותר תיאורים על הדמויות, על המקום בו הם נמצאים,מה שהם עושים.

(בגלל חוסר התיאורים אני מאוד מתבלבלת בדמויות)

לא דווקא בדרך ישירה,אלא יותר בדרך עקיפה. חוץ מזה שזה נותן יותר נפח לסיפור שלך,זה נותן יותר מקום לדמיין,לחשוב ורצון לקרוא.

יש לך כמה בעיות עם הניסוח כמו ששמתי לב, עברי בקריאה על מה שכתבת. עוד דבר, אם את שמה לב שאת חוזרת על אותה מילה

כמה פעמים, במשפטים שנמצאים אחד ליד השני,או באותו משפט. נסי להחליף את המילים האלו במילים אחרות,חזרה על מילים מאוד קוטעת את הקריאה של הקורא.

דבר נוסף בעייתי שאת צריכה לשים לב אליו הוא הזמן שבו את כותבת, דוגמא : "אני מכבה את המחשב ושנייה לפני הגיעה הודעה" 

אני עכשיו מכבה את המחשב,הגיעה בעבר הודעה. זה דוגמא קטנה, אבל שמתי לב ליותר משמעותי מזה.

מידי פעם גם חסר לך ניקוד, שזה חלק בלתי ניפרד מסיפור לכן צריך לשים לב אליו הרבה. 

התייחסי להוראות,פרטי יותר,אל תמהרי עם העלילה והסיפור שלך מאוד ישתפר :) 

המציאות - סיפור בהמשכים 

הרבה סיפורים הפכו עכשיו לסיפורים במשלב לשוני יום-יומי, לדעתי סיפור טוב יהיה כתוב בשפה טובה. מכיוון שאני יודעת שיש הרבה סיפורים שכתובים בצורה יום-יומית במטרה לגרום לקוראים להנות מסיפור שמדבר אליהם אז אני אעיר רק כי כמפריעה לי השפה "מה כוסית כמוך",או "למרות שבתכלס של התכלס".

אבל לעומת זאת,סיפור לא כותבים בשפה שבה מתכתבים בצ'אט, שימי לב לכתיבה נכונה :"שיש משו נוסף" - משהו."שאינלה"- שאין לה. שימי לב לדברים האלה, זה מאוד חשוב. זה מראה גם על איכות.

"למדי ואני-מיה," אין צורך לציין ששמה מיה, הצורה העקיפה שבה השתמשת בהתחלה נותנת לנו מידע על השם שלה.

"כשסוף סוף נגמרה ההרצאה חסרת הטעם " - זה באמת חסר טעם, יש צורך בתיורים ונפח לסיפור, ואני חושבת שבמקום לפרט על דברים שאין בהם צורך בהמשך עדיף לפרט יותר למשל על הרקע שפירטת בהתחלה, רק בצורה מפורטת יותר עם תיאורים רבים יותר. על איך שהוא ניפרד ממנה, על מה שהוא אמר לה. אם היא הייתה שקועה במחשבות האלה בזמן שיעור, את יכולה לעשות את זה בצורת פלאשבקים וכו'..

כשכתבת לגביי הטלפון בפרק הראשון כתבת, שם,נקודתיים ואז מה שהדמות אמרה. שוב, זו צורה של צ'אט. למדי לכתוב את מה שהדמות אמרה כך : -"הכל טוב יובצ' , " עניתי לה בכינויה האהוב עלי "מה איתך? למה לא באת היום?" שאלתי מעט מודאגת- שמת לב לשינוי ? 

שימי לב שגם כתבתי את מה שהדמות אמרה וגם הוספתי פרטים ותיאורים.

עכשיו אני בפרק השני ואני שמה לב שהכתיבה השתנתה לך ומה שהערתי לגביו משפט קודם כבר בסדר גמור, אני רואה הרבה כתיבה של צ'אט, שימי לב טוב לדברים האלה "לבצפר","אתזה" - את זה.

לגבי התוכן - אני ממליצה יותר לתאר את הדמויות,את המקום בו  הן נמצאות, אווירה,רגשות. זה דברים חשובים שעוזרים לקורא לדמיין את מה שאת כותבת, והקריאה והתוכן נעשה הרבה יותר מעניין.

שימי לב להערות שלי, הוסיפי תיאורים ויהיה הרבה יותר טוב.(שכחתי לציין - אל תשכחי לרדת שורה במקום הנכונים) 

-או יותר נכון המאתגרת ;) 

שמאחלת לכולם שבוע טוב!