נפגשנו.
בת"א. בפורים. לפני חודשיים. ואני כל כך אוהבת אותו. ואני כבר מתגעגעת.
ואיך אפשר שלא, בעצם, אם זו הייתה הפגישה היחידה שלנו?
היה כל כך, כל כך כיף. לא רק איתו, עם כולם. 
ובטח ניפגש שוב. אולי בשבועות. ואני לא יכולה כבר לחכות.

ובכללי, יש לא מעט מכשולים בדרך שלי עכשיו.
מתמטיקה היא מפלצת בוגדנית שמציצה מעבר לפינה ודורשת ממני הסברים וחישובים שקשה לי לתת לה.
אבל אני אעבור את זה.
בכלל, יש לא מעט לחץ בבית הספר מבחינת מבחנים וציונים אחרונים שחייבים לדחוף לתעודה, וגם אם אני לא אדם שמתרגש מכל העניין הזה (בלשון המעטה של המעטה, אפילו) עדיין אני מרגישה את המתח באוויר לקראת סוף השנה.
אבל אני אעבור את זה.
והתכונות המנוגדות ששורצות לי בנשמה, גם הן לא תורמות לכל זה. קשה לי לשלוט בכעס, ואז אני בסדר ואני צוחקת, ואז אני יכולה לבכות. (אפשר להגיד שזה טוב שאני אבחן למגמת תיאטרון...)
אבל אני תמיד עוברת את זה.

היה לי יום הולדת לפני חודש. האמת היא שחוץ משינוי המספר לא קרה משהו מיוחד.
בת 15.
כבר.
השתדלתי לא להיזכר מה קרה ביום ההולדת שלי בשנה שעברה (אימא של חברות טובות שלי נפטרה מסרטן, בכיתי כל היום ואת ההרגשה הנוראה לא הצלחתי לנער במשך הרבה זמן), אבל איך אני יכולה? אני תמיד אזכר בזה.

אבל מכירים את האמרה הישנה הזאת? נו...
בסוף - יהיה בסדר.