יש איזשהו קסם

אתמול נכנסתי ל"במה", ככה באמצע היום, בין כל העבודות והשיעורים, והקלדתי שיר עצוב. הרבה זמן לא כתבתי משהו כזה. ועוד לדף ב"במה".

סיפרתי לרבל אתמול, בשיחות השעה (כרגיל) שלנו, כמה אני מרגישה לבד. כמה אני מרגישה מוכנה לאהבה שאין לי. כל-כך מקנאה באנשים שיש להם. הוא הטיף שהעניין זמני. הוא אומר לי את זה כל פעם שאנו מדברים. לשם שינוי אני גם מאמינה לו. ואני אדם שמאוד קשה לו להאמין. מה לעשות, פסימיות זה הצד החזק שלי. לפחות הסרוקסט מוציא קצת אופטימיות. בעצם, קצת-הרבה.

החלטתי לעשות מנוי לבריכה ליד הבית. אולי שחייה מסיבית בימי הקיץ החמים תגביר קצת מוטיבציה עצמית והרגשה טובה. אולי אני גם אמצא את הנסיך שעושה בריכות שם.

חופשת פסח מגיעה. יש לי הרגשה שאני הולכת לגרור את רבל, ואת חבריי הנוספים לסבבים שונים של סרטים (בייחוד סרטי סינמטק) ופאבים. צריכה קצת חופש מהכל. אולי ההייטקיסט ירים את הכפפה לשם שינוי. הגיע הזמן לצאת מהילדותיות. שלו. וגם שלי.

בשאיפה.