יש איזשהו קסם

חודש חדש. מתקרבים בצעדי ענק לסוף השנה. המרצה לסמינר שלחה (במזל טוב) את החומר שלי לראש מנהל סטודנטים. אני אציג ביום האקדמי. אני אקבל תעודה על ההצגה הזו. אני אוכל לכתוב על המעמד הזה בקורות החיים שלי ואולי להתקדם מזה. הדעה שלי: כן, בטח. כבר למדתי להכיר את העולם האקדמי. והמרצה לסמינר- עד כמה שאנחנו קרובות, היא משגעת אותי. בערך כמו העדשות כרגע.

יש לי יומיים עדשות, המונחות בקופסא כחולה ויפה, עם מי חמצן ששומרים עליהן ופלסטיקיות משהו העוטפת אותן. אני לא מצליחה לשים אותן וזה מתסכל אותי. בחנות הצלחתי לשים אותן תוך מספר דקות. ובבית, אני מסתבכת איתן כאילו אין מחר. ואני יודעת שלא כואב לשים אותן, שהן נורא נוחות בתוך העין וממש לא מפריעות לי ושאני רוצה אותן בתוך העין שלי. אוקצור, מעצבן. איך אני באה לביקורת ככה עוד שבוע? עם עדשות בקופסא? אני מרגישה כל-כך תינוקית עם העובדה שאני לא מצליחה לשים אותן.

זה מצחיק להגיד, אבל היה משחרר לראות את הזאב אתמול. לא תיארתי לעצמי שאני אגיד את זה. ועוד יותר, לא תיארתי לעצמי שאגיד שאני רוצה אותו בחיים שלי.

חודש שקט ממנו היה מצוין.

ועכשיו אני אחזור ללמוד ולשים את העדשות.