חיכיתי משעה תשע וחצי בערב, לרכבת של עשר. הייתי בתל-אביב היום, בהתנדבות (ששוב, היתה מיותרת) בועד, ולאחריה למדתי עם הג'ינג'ית הצנחנית. אני לא סתם מתחילה מהסוף. אבאשלי צרח עליי שאני משקרת לו, ושסתם הסתובבתי בעיר הגדולה. אני פשוט לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. אני לא מבינה למה בחורה בת 24 צריכה לדווח לאבא שלה על כל צעד דבילי שהיא עושה? למה אני צריכה לדווח לו לאן בדיוק אני נוסעת ולכמה זמן? למה הוא סופר לי קילומטרים באוטו כמו איזה אובססיבי? למה אני לא יכולה לעשות דבר בבית המחורבן הזה בשקט, בלי שידו של אבאשלי תונח על כל דבר? גם על הפירסינג באוזן שלי אני אצטרך להתנצל?
אני מחפשת דירה עם שותפים, בתל-אביב כמובן, כבר הרבה זמן. זה לא קל למצוא. בטח לא משהו זול. ואני גם מחפשת עבודה. כשמסיימים תואר ההרגשה הזו של התקיעות לא מפסיקה להציק. אני מרגישה תקועה בעבודה, מרגישה תקועה בחיפוש תואר שני, מרגישה שאין לי עצמאות וזו בכלל תקיעות. הרגשה מבאסת. עצובה. שקשה לי להתמודד איתה. תוסיפו לזה שני הורים, שרק החצי האימהי בהם תומך. החצי האבהי לא תומך בכלל. מצידו שאני אתחתן עם איזה בחור שירצה שאהיה עקרת הבית וספקית הסקס והאוכל העיקרית שלו. מצידו של אבאשלי שאני לא אממש את עצמי. זו תחושה כל-כך מרגיזה.
דיברתי עם הג'ינג'ית הצנחנית על הדברים שהפריעו לי בפעם הקודמת שהייתי אצלה. שאני לא רוצה לאבד אותה, למרות אופייה הבעייתי לאחרונה. אני יודעת שאני לא מושלמת. מי כמוני יודעת שלהתמודד איתי זה לא קל. עבדנו יופי היום. סיימנו חצי עבודה. מחר אנחנו גומרות את הכל. אני אשתדל מאוד להשאר איתה בקשר אחרי כל החובות הלימודיים האלה.
הדבר היחיד הטוב שקרה היום, הוא שקניתי לעצמי הרבה דיסקים באוזן השלישית. זה הדבר החיובי היחיד. בכל השאר: 12 שעות ויותר מחוץ לבית, בלי משי שלי, ובלי רגע אחד של שקט- זה שיגע אותי.
ויש איזה אחד שנפגשתי איתו אתמול, שהיה משגע בכל מובן, ופתאום היום התעצבן שאני לא יכולה להפגש איתו היום, ושאני נשמעת חסרת סבלנות, והכל בגלל לימודים. לא הבין אותי בשיט ההייטקיסט התל-אביבי הזה. אני מקווה שהכל הסתדר. התנצלתי על השיגעון שלי. בכיתי אחר-כך על כל הלחצים בחיים שלי. במיוחד הלחץ של אבאשלי. במיוחד הלחץ של הבית. במיוחד הלחץ של חוסר שקט ולא להיות עם משי.
תקופה קשה. שתיגמר. בבקשה.
כינוי:
supersonic
בבלוג זה
בכל הבלוגים
