יש איזשהו קסם

עבר עליי סופשבוע מגעיל. הרגשתי בודדה יותר מאי פעם. אני גם לא מסתדרת לאחרונה עם אבאשלי, אז אני יושבת בבית ונראית כאילו מחכה שמישהו יגאל אותי. איכס.

רציתי לראות את "השטן לובשת פראדה" ביום שישי האחרון, ושיחררו אותי מהעבודה מוקדם ברגע האחרון, אך האמריקאי הבריז וקבע כבר תוכניות אחרות. אני ישבתי בבית. וחיכיתי.

מצאתי את עצמי מתקשרת לכל העולם כדי למצוא פרטנר לצאת איתו לשתות. תנחשו מה? זה לא קרה. שוב, איכס. שוב, לבד.

ביום שבת נסעתי עם ההורים לחנות ספרים הגדולה הקרובה. קניתי חמישה. החלטתי שאני חוזרת לקרוא אחרי חצי שנה של קריאת מאמרים וחומר לימודי. זה הצליח.

דיכאון בכל זאת.

שוב בכי.

שוב הרגשת בדידות מפגרת וחסרת היגיון. הרגשה שכל העולם כועס עליך.

גם המנהלת שלי כועסת על איחור של עשר דקות ביום שישי, למענה חלקי בחברה הסגולה. גם כן שטויות (כי אני עושה את העבודה שלי בסופו של דבר!).

פשוט איכס.

צריכה למצוא את המספר של הפסיכולוגית.