יש איזשהו קסם

הבנק מתחיל לשבת לי על הראש. אני אומרת לעצמי שזה רק כסף, ושאני אגיע לשם מחר כדי לסדר את המסגרת המזורגגת. נמאס לי. באמת. נמאס לי כל בוקר לשבת ולצפות בתוכניות הבוקר, לקרוא שוב את העיתון, את הספר (מקריאת הספר אני לא סובלת, חלילה!), ולשבת בבית ולמצוא לעצמי עיסוקים. די, נמאס לי. אני מתחילה לחשוב שזו הייתה טעות לברוח מהחברה הסגולה. נו, ניחא, אמנם שוק העבודה אכזרי, אך אמצא משהו (למישהו יש רעיונות/הצעות בשבילי?).

***

סבא וסבתא היו פה. סבתא שלי חולה באלצהיימר ומאוד מבולבלת. אני סבלנית מאוד כלפיה, למרות שקשה לי עם המצב. אך שניהם באו ופשוט הטיפו לי מוסר על איך אני בלי עבודה. ואני מלאה בהסברים ותירוצים שלא עוזרים. זה לא תרם הבוקר. בכלל לא.

***

אני צריכה לנסוע לתכנון קעקוע.

ולבנק.

ולשלוח איזה סרט לאוזן בדואר, מכיוון שהוא הגיע פגום.

ואני צריכה להמשיך לשלוח קורות-חיים.

ולעזאזל, לעבוד!

אני משתגעת פה.