יש איזשהו קסם

של ההוא שמכנה את עצמו "אבאשלי" ומאשים אותי בכל העוולות שמתרחשות בעולם. שמאשים אותי שאני מי שאני, שיש לי אישיות ורצונות משלי, שאינם תלויים בו ושאינם קשורים אליו.

לא ישנתי כל הלילה כי הוא הוציא את הכל על אמאשלי ועליי. אמאשלי בכלל סובלת מזה, אולי יותר ממני. ברגעים כאלה אני תמיד משננת לעצמי את מה שהפסיכולוגית אמרה לי בחצי שעה הראשונה של פגישתנו הראשונה, לפני כשנתיים ימים: "תעזבי את הבית, וכמה שיותר מהר! הוא עושה לך רע, אסור לך להשאר בו." מאז, אני מחפשת דירות אך סוחבת פחדים, מתאפקת לא להתקשר לחברה-הכי-טובה בשעות הלילה הקטנות ולבכות לה, ומתמודדת לבד. פשוט לבד.

אנשים רוצים לעזור, אבל אני בסדר, באמת. אחרי 25 שנה מתרגלים ל"אבא" שחושב רק על עצמו, חי בשביל עצמו, ודורש שהסביבה תחיה גם היא רק בשבילו. ברגעים כאלה הבלוג הזה מציל אותי והכי מגשים את המטרה שלו. אני פשוט מקיאה את הכל על הדף האלקטרוני, ושמחה שאחרי זה אני מצליחה לחזור לישון או לחזור לפעילות יומיומית רגילה.

אני שוקלת להחליף את הסרוקסט. הוא לא הכי עוזר לי לאחרונה. אני עדיין בוכה, עדיין רע לי. כל דבר קטן שאני עושה פחות ממושלם קורע אותי לגזרים. אני לא עוברת ראיונות עבודה וישר מאשימה את עצמי. תמיד זה היה ככה. הרצון והצורך להרגיש שאת מוצלחת ובסדר, זה משהו שכמעט מנחה את החיים שלי. לא סתם הפסיכופט אומר שאני עם אופי תבוסתני. אני רק מחפשת את האישורים שאני צריכה להפסיק לחפש.

אני צריכה להסתלק מפה. עם משי.