הרבה כאלה. במיוחד ביממה האחרונה, כשאני בלי הסמים החוקיים שלי. אולי זו דרך עקיפה להגיד לי שתרופות פסיכיאטריות לא פותרות בעיות. שאני צריכה לחזור לטיפול פסיכולגי. אז כן, אני מודעת לעיקרון שכולם מטפטפים לי ב"תחזרי לפסיכולוגית שלך!", שזה המשפט השגור אצלי חבריי הקרובים, שבצדק, תוהים הכיצד אני שורדת. והכיצד הם עדיין חברים שלי. אני סוג של משוגעת. למה אני מרגישה ככה?
***
גיל 25 ואני מרגישה תקועה. ועוד אני רק יומיים בת 25, וכבר סוחבת כל-כך הרבה דברים. כאילו העולם ואשתו על הגב הקטן שלי. ואני בוכה משטויות, אני בוכה מזה שאמריקאי סיים את המתא"ם וקיבל גיליון ציונים מרופין. אני בוכה מסוג-מסוים-של-קשר-לא-בריא שאני סוחבת מאז הקיץ האחרון עם המרחף הדביל. שכשבא לו עליי אז אני חצי-מרכז העולם, וכשלא בא לו, אז אני הכי כלום. אני כבר חושבת מזמן כיצד לסיים עם כל זה. כיצד להפסיק לקחת את כל הסאגה הזו קשה. מחפשת להפסיק רגשות. מחפשת תחליפים. ויש סיכוי שמצאתי גם את הדבר האמיתי ולא תחליף. לא הייתי כותבת את זה, אם לא הייתי בטוחה בזה.
***
אני צריכה כבר אהבה אמיתית. ולא בגלל שאני לא נעשית צעירה מיום ליום, ולא בגלל שמשהו קבוע בחיים יעשה לי קצת סדר בראש המבולגן שלי. אני פשוט זקוקה למישהו לידי, מלבד החתולה שלי ומלבד ההורים שלי.
אמא שלי בכלל צריכה להתמודד עם מצבי הרוח שלי כל שני וחמישי, כשאני בלי תמיכה פסיכיאטרית-כימית ובלי מטרה. ואני כן מרגישה עם מטרה, אבל גם מרגישה בלי.
***
אני שומעת את "לוליטה" של אתי אנקרי שמופיע באיזה סוף של תכנית, ומזדהה. מזהה עם העובדה שאני פשוט צריכה להשלים עם עוולות העולם יותר ממה שאני השלמתי עד עכשיו.
אני צריכה להוציא את המרחף הדביל מהחיים שלי.
לסדר לי מקום ופינה למישהו. לאהבה אמיתית. אני מוכנה לזה.
כינוי:
supersonic
בבלוג זה
בכל הבלוגים
