יש איזשהו קסם

ומאוד מפתיע עקב כך. פתאום אני מגלה שהרחפן בקרואטיה. נכון, קצת מתגעגעת אליו, אבל בסדר. לא יודעת האם ארצה להפגש איתו כשהוא יחזור. לא ברור לי עדיין. ממש לא. כלום.

***

הרבה דברים לא ברורים.

פתאום, כשהמשפטן הסטלן ואני נפגשנו, שלשום, אז דברים נראו בהירים יותר. הרבה יותר. פתאום הבנתי שאולי הוא, שנמצא מתחת לאף שלי כבר שנתיים פלוס, שעברנו הרבה ביחד, והוא הכי אמיתי ודוגרי איתי, ואני הכי חצי אמיתית (עד לאחרונה), איתו, פתאום הדברים נראים אמיתיים ומוחשיים מאוד.

***

החלטתי באותה הזדמנות שאני לא רוצה לראות יותר את התכשיט. הכלב גרר אותי שבועיים בתירוצים ואמיתות לכאורה, שהוא רציני ואמיתי. ואגב, הוא הוציא אותי שקרנית. הוא ואני נפגשנו במהלך השבוע, לאי אילו ארבעים וחמש דקות, כאשר לפניהן אני הפסדתי הסעה מהעבודה בשבילו, והייתי צריכה לסבול את החבר האידיוט שלו, שהוא גם מטומטם לא קטן בשכלו, שהתחיל איתי במשך השעתיים עד שטרח להגיע. אני ברחתי משם, רציתי לנסוע לבד הביתה, אך הוא התעקש שאשאר. זו הייתה טעות. גם כן, דביל. אני אחריו. לא רוצה לראות אותו.

***

השבועות מטורפים, העבודה קשה, והאמריקאי עף בשבוע הבא לזנזיבר. הוא יהיה חסר וזה מעורר קנאה.

שקט. בבקשה.