יש איזשהו קסם

מצאתי את עצמי אתמול, כמו בשיר של מוניקה סקס, הרגשה זוועתית, מלווה בהרבה בכי. הוא זרק אותי אתמול לפני שהספקתי להוציא מילה. אחרי שקניתי לו אוכל, אחרי שדיברנו, אחרי ששכבנו. אז הוא פתאום פלט: "בינינו, את יודעת שאנחנו לא מתאימים!", והוא חזר על זה הרבה פעמים...לא מתאימים, לא מתאימים, לא מתאימים, לא מתאימים, לא מתאימים...כאילו הוא לפחות נהנה מזה. בחיי! אני חושבת שמה שמזין את הכוח שלו, אילו הזריקות שלו. אז הוא טחן לי את המוח שאני אבוא לישון אצלו, שהוא רוצה לגור איתי, שהוא "מתגעגע", וכל השטויות האלה. בלי שום קשר, לפחות הצלחתי לשים את עדשות המגע שלי סוף סוף. חד פעמיות, אמנם, אבל אני בהחלט מצליחה לראות בלי משקפיים.

חזרתי בוכה.

הרוסה.

כואבת.

ואין עם מי לדבר. ואני מנסה לדבר, אבל כל החברים שלי עסוקים (או לחילופין לא מעונינים לדבר!). הרגשתי לבד. כל-כך לבד. מדהים עד כמה. אפילו עכשיו מרגישה לבד.

משהו דפוק בי?