יש איזשהו קסם

לגמרי. לחלוטין. לא מסוגלת יותר. כבר כל-כך הרבה דברים מעיבים על השמחה שלי. מרגישה לבד. דפוקה. אתמול יצאתי לדייט, שאמור היה להיות מקסים, נפלא, ובסוף מצאתי את עצמי, נערה לבד בתל-אביב, שבחור זרק אותה ברכבת של ארלוזורוב, כשעה לאחר שפגש אותה. לא שהיא הייתה לא בסדר. היא לא הייתה רעה. מאוד בסדר. לא אמרה מילים לא נכונות. והוא בסוף זרק אותה במרכז תל-אביב, והיא בוכה. אבודה. לבד. מרימה טלפון למגודל, לבחור השלישי, שבא ואוסף אותה מרשפון, וגם איתו היא נהנית חלקית. היה רע.

בכיתי

ובכיתי

ובכיתי

ובכיתי

כל כך הרבה. אני בכלל לא מסוגלת לתאר. הייתה לי טראומה שאני עדיין מריצה את תמונותיה בראש. רע לי.

מרגישה לבד, מרגישה אבודה. כאילו כל החברים נעלמים. רציתי להתאבד. הנטיות האובדניות פתאום יצאו החוצה. גם עם המגודל, וגם אתמול אחרי שהבחור פשוט זרק אותי במרכז תל-אביב וזהו.

נרדמתי בחמש בבוקר. אחרי בכי. בכי רב מאוד. אחרי הרבה מחשבות אובדניות.

עדיין יש.

קצת יותר טוב.

מרגישה יותר בסדר.

אבל רע לי מאוד.