יש איזשהו קסם

אפילו נחמד מאוד. הבחור הראשון חזר מטיול ג'יפים בצפון וקפץ לבקר. דיברנו ודיברנו ודיברנו ודיברנו. מן הסתם בחודש הזה, שלא נפגשנו, הוא בדק מה קורה בחוץ, ומן הסתם גם אני בדקתי. אתמול אמרתי לו שהוא הכי קרוב למה שאני מחפשת. אני לא חושבת שהוא נלחץ, אבל הוא לא ידע איך לאכול את זה. להגיד לו שאני מצטערת על זה? שלא התכוונתי? אני לא יודעת מה לעשות. היה כיף בסופו של דבר. הוא היה קצת במבוכה. היה באמת באמת באמת בסדר. הוא בכלל אדם בסדר.

שיחקנו טאקי והוא לקח אותי. כרגיל, אז המגודל חיפש אותי, וזה ממש לא ברור למה, כי לפני יומיים, אז כשהבחור האידיוט זרק אותי באמצע תל-אביב, הוא הבהיר לי עד כמה הוא לא אוהב אותי (בלהגיד את המשפט "דיברנו על זה. אני לא אוהב אותך!", מיליון פעם...). כאילו שביקשתי או רציתי ממנו משהו. באמת שלא. במחשבות שניות ושלישיות, הוא ממש לא הטיפוס שלי. ממש ממש ממש ממש לא!

החברה-הכי-טובה בכלל אמרה שברגע שמישהו מרשה לעצמו להגיד דבר כזה, להרגיש שהוא מעין איזה אלוהים כזה, אז צריך להתרחק ממנו. אני מסכימה איתה לחלוטין. נושה גם אמרה שצריך לשחרר, והאלכימאי אמר שבכלל צריך לעזוב.

עכשיו החלטתי על שקט. לא להפגש עם אף אחד. לא לראות אף אחד. סתם להיות עם עצמי.