יש איזשהו קסם

ילד יקר!

שלשום, כשצפיתי בכל משדרי החדשות, מאזינה לקולך שנשמע מהופנט ומבוהל, רציתי לבכות. צימררת אותי. התביישתי בשמך בממשלה שלנו, שלא טורחת להשקיע את המאמצים הראויים כדי לשחרר אותך מהתופת שאתה נמצא בה. היית צריך לראות את הפנים של אביך ואמך ברגע שהם שמעו אותך. אביך התעודד קצת, ואמך בכתה.כל המדינה התרגשה לשמוע שאתה בחיים, היתה תחושה של הקלה מסוימת. מצד שני היה ועדיין יש, כאב עמוק. כאב שאתה שם, וכולנו פה. כאב של דאגה עמוקה לשלומך. כאב שממני לא מרפה עד עכשיו.

אני מנסה לחשוב על התא שאתה נמצא בו. אני מנסה לחשוב על האנשים מסביבך. האם הם באמת דואגים לך כמו שהם אומרים, או שהם רק מזייפים את זה לתקשורת כדי שנאמין? חשבתי לעצמי שתחזור פגוע. אולי לא תאמין לאף אחד יותר, וזה יהיה מוצדק, לנוכח הזמן הארוך שיקח עד שישחררו אותך. במקום שהממשלה תתרכז בך, בשלומך, במצבך הפיזי והנפשי, יש רק אינטרסים וחוסר התעניינות. כפי שאתה בעצמך אמרת.

אני חושבת עליך כל יום, למרות שאני לא מכירה אותך אישית. תוהה האם אתה מרגיש בסדר, מצליח לשרוד את הימים, ולראות איזשהו אור בקצה המקום האפל בו אתה נמצא. בטח כואב לך. וזה כאב שאף אחד מאיתנו, שמעולם לא היה שם, לא יבין.

איתך, כל הזמן.

עדי