יש איזשהו קסם

לילה אחד הוא כמה שעות שינה, שאני העברתי אתמול במשמרת לילה מאוד מתישה בעבודה, שלפניה האלכימאי המטאלי פשוט החליט שהוא מעולם לא סבל אותי ומנפנף אותי מהחיים שלו. אני מבינה שיש לו קשיים, והוא יודע שאני רוצה לעזור, ולצערי, הוא לא תמיד נותן לי, אבל ב-SMS אחד בסלולרי הכלומניקי שלי, הוא פשוט דיבר אליי לא יפה, לא ניסה להבין אותי (ואני ניסיתי להבין אותי, יאמר לזכותי!), ופשוט זרק אותי כמו אחת התוכנות אצלנו במוקד.

אז היתה משמרת קשה. היו לי הרבה מחשבות על המוות. אין לי ספק שלפי סולם האבחנות הפסיכולוגיות, אני נמצאת באפיזודה דיכאונית שאף מצריכה אשפוז בבית-חולים. התפקוד שלי בעבודה קצת ירד אתמול, אבל זה בגלל משמרת הלילה, אולי בגלל האפיזודה הדכאונית. אני קצת יותר בסדר עכשיו, באמת. למרות התנהגותו המוזרה של האלכימאי.

המגודל לא בקשר, וזה לא מפריע לי. וגם הבחור הראשון, והשלישי והאחרון, והאנ'לא-יודעת-כמה, וזה לא משנה לי.

האם לאט לאט אני מצליחה להשלים עם לבדות?

אולי כן.

אני בסדר. קצת יותר.